"אמא, אני לא רוצה שהמלחמה תיגמר"

אין ספק שהשבועות האחרונים לא קלים עבור האמהות והאבות שבינינו, ובעיקר לתושבי הדרום שמנסים לשמור על חייהם וחיי ילדיהם. הראשונה שחשבתי עליה מאז שפרצה המלחמה, הייתה בת דודתי שמתגוררת במושב ליד אשדוד. הרמתי אליה טלפון לשאול מה נשמע ולמרות שהיא ניסתה קצת להסתיר, זיהיתי בקול שלה את הדאגה הרבה וחוסר הוודאות לגבי המחר. לא חשבתי פעמיים והזמנתי אותה לכמה ימים למרכז, כדי לנקות קצת את הראש ולכייף עם הילדים. לקח לי קצת זמן לשכנע אותה, אך לבסוף היא הסכימה, ולמחרת המשפחה כולה התייצבה בפתח ביתנו.

הבנים שלי, ששמחו מאוד לקבל את האורחים החדשים, משכו את הבנים שלה לחדר ושטפו אותם במיטב הצעצועים, הספרים וסרטי הדי.וי.די האחרונים. ואני, ברגע שהבחנתי שכולם עסוקים, ניצלתי את הזמן לכוס קפה ושיחה קלה עם בת דודתי.

התרווחנו מעט על הספה ונזכרנו שהפעם האחרונה שבה נפגשנו כך כולנו, קרתה בחג העצמאות האחרון כשהקטנה שלה נולדה. חגגנו אז את יום ההולדת שלה על רקע המנגל המסורתי בפארק הירקון, יחד עם חצי מעם ישראל. האמת היא, שלא יכולנו להתעלם מהעובדה שכמו באותו היום ובחגים, כך גם היום, עם ישראל חי בתחושת אחדות זמנית, למעט ההבדל הדק שבין מועדים לשמחה – לשעת מלחמה.

"לא רוצה לאהוב את אלה שיורים עלינו"

לא עבר זמן רב עד שהבנים יצאו בריצה מהחדר וביקשו שהמלחמה לא תיגמר כדי שהאורחים יישארו כאן להרבה זמן. שתינו חייכנו והבנו שמבחינת הילדים השמים הם הגבול, ואם אפשר להיות ביחד היום, אז מדוע גם לא מחר, ומחרתיים ובכלל. "ההרגשה הזו של אחדות היא באמת ההרגשה הכי נהדרת בעולם", אמרתי והושבתי את כולם יחד על הספה. "אבל המטרה האמיתית שלנו בחיים היא שנתאחד כולנו יחד מתוך אהבה, ולא כמו שקורה לנו לא פעם במדינה – מתוך פחד או מלחמה".

חילקתי להם עוגיות שוקולד והמשכתי: "חיבור מתוך פחד לעולם לא יהיה חיבור אמיתי, כי אחדות אמיתית מגיעה מתוך אהבת אחים ושמחה, והיא זו שגורמת לנו באמת להרגיש כמו גוף אחד שיכול לממש כל מטרה שנציב מולו".

הבן הגדול שלה עיקם קצת את האף: "אבל אני לא רוצה לאהוב את אלה שיורים עלינו", הוא אמר מעט כועס. חייכתי והסברתי לו בעדינות: "אם נתחיל קודם אנחנו להתאחד מתוך הדדיות ושמחה, יתגלה בינינו כוח עצום של אהבה. הכוח הזה הוא כמו דבק חזק, עד כדי כך שהוא יכול אפילו להדביק בזה את כל העולם!" נתתי להם חיבוק גדול. "ככה שגם אלה שכרגע רוצים לפגוע בנו, ירגישו פתאום את אותו הדבק המיוחד ויצטרפו אלינו יחד בהרגשה שלימה של האהבה".

בלילה האחרון של כולנו יחד, נזכרה בת הדודה שלי בהסבר שנתתי לילדים ושאלה אותי אם באמת יתכן מצב כזה בו עם ישראל כולו יהיה מאוחד מתוך אהבה ולא מתוך איום השכנים שלנו.

"שתינו הרי אמהות לילדים", אמרתי לה. "באופן הכי טבעי שיש הם פשוט לא יוצאים לנו מהראש, ורוב היום אנחנו חושבים מה הם עושים ומה הם צריכים. אנחנו שמחים להיות איתם, ועוברים איתם חוויות, לטובה או לרעה, זה לא משנה, כל עוד שניצבת מולנו מטרה ברורה – לשמור עליהם ולגדל אותם בביטחון ובשמחה", היא הנהנה בהסכמה.

"ובדיוק על הכוח הזה, על האהבה הזאת מקובלים כתבו עוד לפני אלפי שנים", המשכתי. "הם מתארים את הקשר הזה כקשר מיוחד במינו, שניתן לרקום גם בינינו, בתוך עם ישראל, באופן טבעי, בדיוק כמו בין הורים וילדיהם. הם מסבירים לנו על מערכת ההפעלה שדרכה אנו יכולים להגיע אל הקשר הזה, להרגיש אחד את השני ולהיקרא "עם" באמת, בכל יום בשנה ולא רק בעיתות מלחמה".

צבא האיחוד לישראל

שמנו לב שתינו ששקט מאוד בחדר, נכנסנו ומצאנו את כולם רדומים על המזרונים. נתנו נשיקת לילה טוב לגוזלים הקטנים והבטנו אחת בשניה בתקווה עמוקה, שכשיגיע זמנם להתגייס, צה"ל כבר ישנה את שמו לצבא האיחוד לישראל, וככה אולי נוכל להדביק גם את כל העולם, בדבק של אהבה.

• מרגלית ונטורה, בת 34, אם לשלושה, עורכת תוכן וכתבת במגזין "קבלה לעם ".