"בת 39? איחרת את הרכבת של הגברים"
באתרי היכרויות ומחוצה להם גברים חדלו להתייחס לקיומי כשמלאו לי 35. רגע לפני 40, בלי בעל וילדים, מתייחסים אלי כאילו אני עם רגל אחת בקבר. גברים, נשים וסטנדרטים כפולים
כותבת לכם אשה בת 39, החיה בחברה כביכול מערבית מודרנית של המזרח התיכון החדש, בתל-אביב, לא ביישוב דתי נידח, ומסביבה הרבה אנשים שמבחינתם רגע לפני גיל 40 בלי בעל וילדים זה רגל אחת בקבר.
רוצים את האמת? הנה - זה לא שלאותן נשים רווקות יש הצתה מאוחרת והן "נזכרו מאוחר" ולכן צריכות לשלם על חטא היוהרה של ימי נעוריהן, בהם נפנפו גברים ללא אבחנה. זה רק עניין פשוט של רצון, בגרות, בשלות, מוכנות. הן רוצות עכשיו, הן לא רצו אז. איך הן יכלו לחיות אחרת? רק בשקר. והשקר היא המוסכמה החברתית שכולנו מצווים לציית לה, לא משנה מה אתה חש כלפיה. מה שחשוב זה לציית לה, רצוי לפני שהספרות בגיל מתחלפות משתיים לשלוש. ואם להיות יותר מעודכנים - משלוש לארבע.
לכל הגברים הנאורים, רחבי האופקים והלא-שוביניסטים - אני יודעת שגם אתם קיימים! קיצונית ודרמטית מדי? הגזמתי? בכלל לא. בפועל באתרי היכרויות גברים חדלו להתייחס לקיומי עוד כשמלאו לי 35. קשה לראות את האדם שמאחורי המספר. יש מלא נשים, למה לטרוח. התוודעתי לקיומם של כללים נוקשים וחוקים יבשים. אני לא אוהבת חוקים, אז התנתקתי.
חשבתי שבחוץ יותר טוב. ומה קורה בחוץ לדעתכם? החוק הווירטואלי השתלט גם על העולם הריאלי. גברים מתייחסים יפה רק כדי לקחת אותי למיטה, שהרי אתם יודעים מה אומרים על נשים בשלות. איך להתבטא "בעדינות"? הן חרמניות רצח. שווה להעלים עין מקמט פה, צלקת שם. הביצועים שלהן, לא להאמין! נוטפות דבש אלו, ויש נשים שאפילו משפריצות. ללא ספק יודעות את המלאכה.
בגילכן אתן לפתע "נזכרות" שאתן רוצות בעל או ילדים?
טוקבקיסטים נובחים בשמחה לאיד לעבר בחורות שעברו כבר את גיל 30 ונשארו רווקות. הא! בגילכן אתן לפתע "נזכרות" שאתן רוצות בעל או ילדים? אכלתן אותה. איחרתן את הרכבת. הרכבת של השעון הביולוגי, הרכבת של הסדר החברתי, הרכבת של ההורים חפויי הראש, החברים והשכנים. אבל בעיקר - איחרתן את הרכבת של הגברים! גברים, ולא משנה מה גילם או איך הם נראים, בדרך כלל יבחרו בצעירות הפוריות והחלקות מקמטים. לנצח יבחר גבר מבוגר באשה צעירה. ככה זה. לא יעזור לכן, אתן מחוץ לשוק! שוק שלכוחות שבו אין יחסי שיוויון מגדריים.
לאנשים שעושים נו-נו-נו עם האצבע יש אידיאה פיקס על העולם: כולנו יצוקים מאותה התבנית. כולם חיילים ממושמעים, שלא מעזים להוציא אפילו בוהן מחוץ לשורה. חם בפנים, בין כולם. בחוץ - קר. החוץ של האנשים "האינדיוידואליסטים עאלק". חושבים שהם טובים יותר מאיתנו, החוצפנים!
מהאמת תמיד נוח להתעלם. גם אם תתן לכם ביס בתחת תמשיכו להתעלם ממנה. למי יש זמן ועצבים להפעיל את אונות המוח? יש ריאליטי בטלוויזיה. גם לא בטוח שאנחנו יודעים בכלל מה זה לחשוב. להביט מעבר, לשאול. להסיק מסקנות.
עוד מבט:
את הרכבת הזאת אסור לי להחמיץ
נורית בן דוד
הוא צלצל לתאם נסיעה, לקנות כרטיסים, ואני אדישה, הקול שלו ממש לא עשה לי את זה. אפילו דחיתי אותו פעמיים, לו"ז צפוף, אמרתי. אני כבר מיומנת בנסיעות האלה, הצעתי שניפגש בתחנה הקרובה, פגישה קצרה, לא מחייבת, אם לא אז לא, אם כן אפשר לקרוא את תפילת הדרך ולהתחיל לנוע...
עיקר "חטאן" של אותן מאחרות בנשף הוא שהן רצו ללכת לנשף אחר. היום נשים רוצות משהו שונה ממה שנשים רצו דור אחד לפני, מפני שהזמנים השתנו, ואיתם האפשרויות.
עצוב שאינני יכולה להוסיף "הטור כתוב מתייחס לנשים אך נכון גם לגבי גברים". זה סתם יהיה שקר עלוב.
ניקח את התסריט של הנוזפים בבוז, אלה עם האצבע בזווית של נו-נו-נו. נניח שהיה עדיין קיים משטר בו על כולנו חובה לחיות אותו הדבר. נשים שבגיל 30 צריכות להרגיש מה שאינן מרגישות, לרצות מה שאינן רוצות. מה הן תעשנה? נכנסות בלית ברירה לקשר שאותו הן בוחנות בעייפות ולא בשקיקה, רק כי הרכבת נושפת בעורפן והקטר תכף עומד לדרוס אותן. סכנת חיים ממש. אבל איזה חיים יהיו אלו?
אני מנחשת שתגובה אחת שאקבל, מגבר או מאשה, תהפוך אדומה מיד: "גברים לא סופרים אותך לא כי את בת 39-40. הרבה גברים יבחרו להתעלם מהמספר שאותך כל כך מטריד, ורק אותך, אם את מספיק יפה/ חכמה/ נעימה/ מתוקה. אבל את מרירה כמו שוקולד 70% קקאו. לכן לא סופרים אותך.
רק בגלל זה. את מ-ר-י-ר-ה!"
יצא לי טור מריר, אני מודה. אבל כאדם אני לא מרירה. אני רק אשה שקמה על הצד הריאליסטי של המיטה הקרה. אל דאגה, אני לא מתכוונת לתקוע בערב את ראשי בתנור. אני אצפה בקומדיה. מפני שמאיפה שלא תסכלו על זה, המצב שתיארתי הוא עצוב - אבל גם מצחיק.
האימייל של לוטי
לפנייה לכתב/ת 
קר שם בחוץ...
צילום: סיגלית גיגה פרקול
מומלצים
