להתחתן? פוחדת ממחוייבות ומאובדן פרטיות

יש גיל שבו צריך להפסיק לחפש ולהתחיל להתפשר? יש שלב שבו צריך להקשיב לחברים ומשפחה שמרגישים שאת "בררנית"? מאחורי תדמית "רווקת הברזל הבלתי חתינה" עומדת הרבה פעמים בחורה עם קושי אמיתי לייצר אינטימיות

יעל דורון וגילי ברפורסם: 22.01.09 , 09:34

שאלה:

אני רווקה בת 30 ומשהו, נמצאת בקשר עם רווק בן 40 ומשהו, שמאוד מאוד אוהב אותי ורוצה שנתחתן. הבעיה שלי היא שאני מצד אחד מאוד רוצה, כי הגעתי לתובנה שהבחור מתאים לי מכל הבחינות . מצד שני, אני גם מאוד פוחדת ממחוייבות ומאובדן הפרטיות.

אף פעם בעבר לא היה לי קשר מחייב. היו לי המון קשרים, אבל בכולם זה היה לא רציני, או שקיימתי יחסים במקביל. אבל היום אני במקום אחר. אני מאוד מעוניינת להתביית ולהקים משפחה.

לאחר טיפול פסיכולוגי ממושך, אני מודעת לחסרונות שלי ולפחדים שלי. מצד שני, אני לא מרגישה מאוהבת בבחור לפעמים מוצאת תירוצים לוותר על הפגישה איתו.

אני מרגישה תקועה בחיים שלי, כי אני לא ממש יודעת איך להתקדם. מה עושים?

תשובה:

מכתבך מעלה כמה שאלות חשובות, שבוודאי לא מעט מקוראי ערוץ יחסים מזדהים ומכירים אותן מתוך עצמם או דרך חברים וחברות קרובים. האם יש גיל שבו צריך להפסיק לחפש ולהתחיל להתפשר? האם יש שלב שבו צריך להקשיב לחברים או בני המשפחה שמרגישים שאת "בררנית"?

מאחורי תדמית "רווקת הברזל הבלתי חתינה" עומדת הרבה פעמים בחורה עם קושי אמיתי לייצר אינטימיות. זו לא הבררנות שקשה לה, וגם לא פרפקציוניזם. הרבה פעמים זה משהו הרבה הרבה יותר בסיסי מזה – פחד.

הפחד מפני אינטימיות ניזון בדרך כלל מהילדות. הגבר והאשה הראשונים שכל אחד מאיתנו מכיר הם ההורים שלנו. אבא הוא הגבר על פיו נלמד איך גברים חושבים ופועלים ואמא היא האשה ממנה נלמד על נשיות. הזוגיות שלהם מוטבעת בתוכנו, בין אם אנו מודעים לכך או לא, וממשיכה ללוות אותנו כל חיינו – אם כמודל לחיקוי ואם כדפוס ממנו נרצה להתרחק ואפילו לברוח בבגרותנו.

אנשים רבים נושאים בתוכם תמונת זוגיות קשה, שניזונה מההקשר ההורי אותו למדו בילדותם: יחסים מרוחקים, קרים, עוינים, רווי תסכולים, אכזבה ומרירות, או אפילו אלימות מילולית או פיזית. עם "נכסים" נפשיים כאלה, מה הפלא שקשה להם בבגרותם למצוא בן זוג ולקיים זוגיות רצינית? אם ההורים סיפקו מודל לפיו אין פתיחות, כנות, שיתוף ואינטימיות נפשית עמוקה בין בני הזוג, כיצד יוכלו ילדיהם לפתח איכויות כאלה בקשר שהם מייצרים?

זוגיות דפוקה של ההורים היא לא גזירת גורל עבור ילדיהם. בהחלט יש ילדים, שבגרו והפכו לאנשים ובנו לעצמם קשרים זוגיים נפלאים ומספקים, למרות שהמודל אותו למדו בבית הוריהם היה לגמרי שונה.

תמיד שמרת על "נתיב בריחה"

בחזרה לשאלתך: את כותבת לנו שאת רוצה להתחתן עם הבחור, אבל את לא מאוהבת בו. את לא נמצאת מאה אחוז בקשר הזה, וכך למעשה היה גם בכל הקשרים הקודמים. תמיד שמרת על "נתיב בריחה" דרך קיום מספר קשרים במקביל, או מסמוס הקשר בלי לעבור לשלבים מתקדמים שלו, כמו מגורים ביחד.

כתבת שאת כבר מודעת לפחדים שלך. זה צעד ראשון וחשוב ביותר. אבל אחרי המוּדעות צריך להגיע גם שלב ההתמודדות. נראה לנו שטרם עברת את השלב הזה.

יכול להיות שאת לא מאוהבת בגלל שזה מנגנון ההגנה שלך: את לא נותנת את הלב לגמרי, כי את עדיין נתונה לפחדים שלך ולא שולטת בהם. כשתטפלי בהם עד הסוף, תוכלי לצלוח את המקום התקוע הזה ולהרגיש את האהבה ממלאת לך את הלב. אולי כשתאהבי בחור – זה יהיה הסימן, עבורך, שהצלחת לעבור את מחסום הפחד.

את רוצה להתקדם כקשר, אבל למעשה לא מסוגלת לעשות את הצעדים הנדרשים לצורך כך. את חווה במלוא העוצמה את האמביוולנטיות שלך: התנדנדות בין כמיהה עזה לזוגיות לבין פחד עצום מפניה.

ייתכן שההסתכלות הקיצונית היא זו שמשתקת אותך – את מסתכלת על החיים בצבעי שחור לבן, הכל או לא כלום: או שאת שומרת על הפרטיות שלך, אבל אז נשארת לבד, או מתמזגת לחלוטין בתוך קשר, ובדרך מאבדת את עצמך.

זה לא חייב להיות כך. טווח האפשרויות הרבה יותר רחב. במקום לרוץ מיד להתחתן, את יכולה לנסות לאט לאט להעלות את מידת האינטימיות בקשר, למשל, על ידי עליה במינון המפגשים, התקרבות, חשיפה של עצמך ודיבור אמיתי ופתוח יותר על הרגשות והפחדים שלך. כך תתקרבו לאט לאט ותוכלי לבדוק איך את מרגישה בכל רגע.

בהמשך, זה יהיה נכון לנסות לגור איתו ביחד לזמן מה. עדיין בלי להתחתן. כדי לאפשר לעצמך את הזמן שאת זקוקה לו על מנת להכיר אותו באמת, לפני שאת מקבלת על עצמך החלטות קריטיות. נכון, הזמן דוחק ואנחנו שומעים את נימת הבהילות והדחיפות שלך. ובכל זאת, עדיף ללכת לאט לאט – אבל בטוח – מאשר לרוץ להחלטות שאת לא שלמה איתן.