מבצע בר מצווה: למה באמת זקוק הנער?

מה המשותף למטח זיקוקי די נור, שפע מטבעות זהב (לא אמיתיים) שיורד מהתקרה כמו מָן מהשמיים, מפלי שוקולד, מעמד הר סיני (עם שופרות!), שור זועם שמעיף את מי שמנסה להתיישב עליו, ברבורי ענק מבלונים, שודדי ים מרחפים באוויר, הופעה של שחקן / זמר / רקדן ידוע, פטה כבד ברוטב ריבת בצל ותאנים, כספת לצ'קים, דוכן קעקועים וקריקטורות... כבר ניחשתם? מסיבת בת / בר מצווה כמובן.

טוב, זה ברור. הרי לכל הדברים הללו יש קשר הדוק לחיים של הילדים שלנו, להתבגרות ואחריות, למשפחה, לשמחה, למסורת. לא?

מדי פעם מתפרסמות בתקשורת כתבות על בנות ובנים של עשירים ומפורסמים ועל נשפי הבת/בר מצווה המדהימים והמתוקשרים שהוריהם בעלי האמצעים מפיקים עבורם. לפעמים עולה בי הרצון להרים טלפון להורים הידועים ולהסביר להם שעם כל הכוונות הטובות, הנזק של המסיבות והמתנות חסרי הפרופורציות רב על התועלת.

"אבל הזמנתי אותך ליורודיסני"

בר מצווה הוא לא מבחן בו ההורים נקראים להציג בפני הציבור את השגיהם החומריים והאחרים. לא טוב למתבגרים הצעירים לחוש שהם חיים בעולם האגדות, לא כדאי להם להאמין שהוריהם ייענו לכל גחמה ויגשימו עבורם כל משאלה. גם מהבחינה החברתית, הזמנות לתענוגות יוצאי דופן וודאי מעלות את המניות של כוכבי השמחות בטווח הקצר, אולם בהמשך הדרך הם עלולים לסבך את כל הנוגעים בדבר בשיקולים זרים (אני הזמנתי אותך לנסיעה ליורודיסני ועכשיו את לא רוצה שאני אבוא ללמוד איתך למבחן?).

אף שבאופן אישי לא זכיתי להשתתף באחד מאותם אירועים מתוקשרים, הייתי במסיבות בת ובר מצווה רבות, שבהן הרגשתי ששפע המותרות והשאיפה להרשים, הבליטו ביתר שאת את ריקנות האירוע. ראיתי ילדות יפות ונחמדות בחיי היום יום, מאופרות ולבושות באופן שלא תואם את גילן ולא תורם לחינן. צפיתי בסרטים עלילתיים (כמעט באורך מלא!) שבהם מככבים בנות ובני המצווה וסלבריטאים מעולם הספורט והבידור משמשים על ידם ככוכבי המשנה.

השתתפתי באירועים רבים שבהם אין אפילו זכר לדרשה וחתני האירוע לא לוקחים בו חלק פעיל כלשהו, אבל הם, יחד עם ציבור של מאות מוזמנים, זוכים לשמוע רצף של דוברים המפארים ומשבחים אותם כאילו מדובר, להבדיל, בהספד של אישיות דגולה שכבר תרמה רבות לקהילה ולחברה. מסמרי הערב המבולבלים לא יכולים להבין: אם הם אכן כאלה, כמו שמספרים עליהם, למה משאירים אותם מחוץ לכל פעילות הדורשת מאמץ, יכולת ובגרות, כאילו על אף כל המילים היפות מתייחסים אליהם כאל מוגבלים באופן חמור.

למה אנחנו נסחפים?

השבוע סיפרה לי חברה על בת המצווה הראשונה שנחגגה בדור הנכדים במשפחה שלה. האחיינית הקרובה אליה, בתה הבכורה של אחותה, הגיעה למצוות. במשך שבוע טרחו ארבעת ילדיה של החברה על הכנת שיר ברכה שיבטא את רחשי ליבם לבת הדודה האהובה. הרבה מחשבה, חיבה וזמן הושקעו בשיר הזה והמון ציפייה להעניק אותו כשי באירוע עצמו.

מה רבה היתה האכזבה של הילדים ושל אמם כשמנחה האירוע, שראה עצמו כנציגם של מאות האורחים ולא של כלת השמחה דווקא, קבע שהשיר שהכינו בני הדודים הצעירים והנרגשים לא משתלב ב"זרימה" של הערב ועלול להוריד את המתח לקראת ההופעה האטרקטיבית שהיא היא מסמר הערב, ולכן הוא הורה לוותר לחלוטין על הברכות של בני המשפחה!

איך מגיעים למחוזות הזויים שכאלה? למה אנחנו נסחפים כל כך? הסיבה הראשונה, הקלה לאיתור, היא שאנחנו רוצים להעניק לילדים "הכול". את כל האהבה, ההצלחה, השפע, הביטחון. מכיוון שאין לנו דרך להבטיח לילדינו את כל מה שאנחנו מאחלים להם בלבנו, אנחנו נופלים למלכודת המחשבה הצרכנית של "לפחות נקנה להם כל מה שניתן להשיג בכסף" (אף שאנחנו יודעים שלא זו הנתינה לה הם זקוקים). וככה, גם כשלא מדובר באיזה "שופוני" מטורף של ההורים, אבות ואמהות רבים מוצאים עצמם שקועים בהפקת אירוע שפעמים רבות מנותק מיכולתם הכלכלית, מטעמם האישי ומסולם הערכים שלהם.

התבגרת? צא לצוּד!

הסיבה העמוקה יותר למיזמי הבת/בר מצווה שהולכים והופכים לגסים ומופרכים יותר משנה לשנה, קשורה לכך שאנחנו לא יודעים איך לציין ולחגוג את ההתבגרות של בנינו ובנותינו. אין לנו מושג. הציבור החילוני חש חוסר אונים בגיבוש מסורת החיים שלו. זה מתחיל בחוסר ידע, ממשיך בחוסר ביטחון ומסתיים בהיעדר מסגרת חברתית למחשבה ולפעולה על נושאים אלו – העדר קהילה כלשהי.

באופן נקודתי, הקושי הזה קשור לשאלה הלא פתורה שלנו בדבר מיהו האדם הבוגר שאנו רואים אל מול עינינו. טקסי התבגרות בתרבויות העולם, ובעצם התהליך שמסתיים בטקס, קשורים קשר הדוק לערכים המיוחדים לכל חברה וחברה. בשבט נידח שחי ביערות הגשם על המתבגר ללמוד למצוא את דרכו בדרך סבוכה ולא מוכרת. בחברה שחיה על צייד, הצעירים צריכים להוכיח את בגרותם בצייד של בעל חיים קל רגליים.

בחברה היהודית המסורתית נער מצטרף לקהילת הבוגרים כשהוא לומד "לעלות לתורה", לקרוא את התורה בטעמים, לדרוש – כלומר ללמוד ולפרש את התורה, להניח תפילין. לפני שנות אלף בקיבוץ, נערה ונער חגגו את סיום שנת המשימות אחרי שעמדו בהצלחה ב-13 משימות שהיו קשורות לחיים הממשיים או לאתוס שאותו אימצה החברה שבה חיו. במשימה המפורסמת ביותר, "חלוץ בודד בשדה", יצאו "לשטח" קבוצות קטנות שהקימו אוהל והכינו לעצמם ארוחה בלי עזרה. היתה גם נסיעה עצמאית לעיר, היכרות עם ישוב דתי או ישוב עולים ועבודות התנדבותיות במסגרת בית הספר ובמסגרת הקיבוץ.

היה ברור מהי הקהילה ומהם הערכים שהיא מעוניינת להנחיל. בכל המקרים האלה התהליך שאותו החברה מעבירה את המתבגר והטקס שבסופו - אמורים ללמד את הנער או הנערה מה מצופה מהם בהמשך הדרך. במהלך הטקס, חווה המתבגר על בשרו באופן סמלי מה פירושו להיות בוגר בחברה שבה הוא חי. זהו לוז טקס ההתבגרות.

הצבא: טקס ההתבגרות האולטימטיבי

נכון שבאופן גנטי רובנו מתעלפים מהתפעלות מהילדים שלנו וזה בניגוד לטבע שנוותר על ההזדמנות לבטא את הגאווה שלנו בפומבי. נכון שגם אנחנו רוצים להתגאות בחלקנו בגידול וב"כאן גרים בכיף" שלנו. נכון גם שהנושא של ההתבגרות הוא נושא קשה ומאיים ואנחנו מעדיפים להתמודד עם מזרקה של שוקולד, מאשר עם המחשבה על כך שהילד החמוד או הילדה המתוקה שלנו כבר לא ילדים ועל כל המשמעויות של הדבר לגביהם, לגבינו ולגבי "יחסינו לאן".

יותר מזה, בישראל הגיוס לצבא הוא טקס ההתבגרות האולטימטיבי ורוחו המרחפת רק גורמת לנו לנסות לשמור על הילדים ארוזים מתחת לסינר שלנו, עטופים ומלוטפים, כל עוד זה אפשרי.

ובכל זאת, אם אנחנו מתחלחלים מהכיוון שבו מתקדמים אירועי הבת/בר מצווה של ילדינו, אין לנו ברירה אלא להתעמת עם שאלות היסוד של החברה והתרבות שלנו: מיהו הבוגר הראוי, האדם המחונך והמתורבת, שאנחנו רואים לנגד עינינו. השאר זה קוסמטיקה.

• הכותבת היא רָבַּה רפורמית, בוגרת ה-HUC (בית המדרש לרבנים רפורמים), מנחת סדנאות אמהות ובנות מצווה וקבוצות לימוד לנשים.