איזה מין מבוגרים אוהבים ספרי ילדים?

"כשאהיה כבר גדול אלך לי בנחת,

עם מקל-טיולים מגולף.

מגבעת שחורה בקצה הפדחת,

שפמיים מתחת לאף.

שעון-של-זהב בקצה השרשרת,

וכרס ואוטו חדש.

חליפה של פסים מאוד מהודרת,

ומעיל עם פרח בדש.

בבית-לבנים יהיה מעוני,

ו'מר' יקראו לי וגם 'אדוני!' -

ואיש לא יוכל לנחש שבפנים,

נשארתי, בעצם, אני".

(יהודה אטלס בעקבות מרצ'ט שוט. מתוך "ילדים גדולים")

איזה מין מבוגרים אוהבים ספרות ילדים? האם אלה אנשים שמעולם לא התבגרו, ליבם נותר זך וטהור ועיניהם משקפות את כל הטוב שבעולם?

לצערי מעולם לא הכרתי את אוריאל אופק, אבל מבט אחד בתמונת פני התינוק החייכניים שלו, מעלה את האפשרות שאולי יש אנשים כאלה. אופק היה חוקר, סופר, משורר, מתרגם, מעבד, עורך עיתונים וספרים, איש ידען וקפדן שקבע במידה רבה אילו ספרים יתורגמו לעברית ואתם תוכלו לגדול עליהם. הוא טיפח כותבים בעיתון "דבר לילדים", ועם זאת, נראה שבחירתו בספרות ילדים היתה גם הפניית עורף לעולם אחר, עולם המבוגרים.

בתו, עטרה אופק, סופרת, מתרגמת ואשת טלוויזיה, סיפרה פעם על אביה סיפור מרגש במיוחד. הוא נתקל בספר ילדים בריטי של הסופר קנת גרהם ואהב אותו מאד. מכיוון שהאנגלית שלו לא היתה עדיין מושלמת, הוא ישב שנה שלמה עם מילונים ותרגם בעמל רב את הספר האהוב, לו קרא "הרוח אשר בערבות". כאשר נשלמה עבודתו, צרר את הדפים, הגיע אל המו"ל ישראל זמורה והגיש לו אותם בגאווה. "אוי, למה לא אמרת לי, אורי?" הצטער זמורה. "ממש בימים אלה קיבלנו את התרגום המלא של יונתן רטוש". (שקרא לו, כמובן, "הרוח בערבי נחל").

בעיני, הסיפור הזה מושלם כפי שהוא, אבל החיים אופטימיים יותר, וכמה שנים לפני מותו חזר אופק ותרגם את הספר והמהדורה החדשה (בהוצאת "מחברות לספרות"), היא בתרגומו שלו, אשר בוודאי טוב יותר מאותו תרגום ישן ראשוני שהציע שנים קודם לכן.

המפעל הידוע ביותר שלו הוא לקסיקון אופק לספרות ילדים, אבל אני דווקא רוצה להמליץ על שלושה ספרים אחרים שכתב, אליהם אני חוזרת מדי כמה חודשים כדי לכונן יחסים קרובים יותר עם הסופרות והסופרים החביבים עלי. מדובר בשלושה כרכים שכל אחד מהם מספר כיצד נכתבו ספרי ילדים ונוער מפורסמים. הספרים מיועדים לבני נוער, אבל גם מבוגרים יוכלו ליהנות מהם מאוד.

לפעמים אני בוחרת לקרוא על לואיזה מי אלקוט הצעירה ועל שלוש אחיותיה: אנה, מאי ובת וכיצד חזרה לימי נעוריה כשכתבה את "נשים קטנות" והפכה את אנה למג, את מאי לאמי ולבת השאירה את שמה המקורי כי גם במציאות היא נפטרה ממחלת השנית. הקטע האהוב עלי הוא זה בו מתאר אופק את תגובתו של המו"ל למקרא מחצית הספר: "הרוצה את לשמוע את דעתי הכנה והגלויה" - שאל אותה. "כמובן!". "ובכן", פתח מר ניילס – "לדעתי הסיפור משעמם מאוד...". "אני מסכימה עמך בהחלט" – שיסעה אותו לואיזה בקול עייף".

אני אוהבת לקרוא גם על הדרך המקרית בה נתקל סופר בשם צ'רלס קינסלי במחברת בה כתב ואייר הפרופסור למתמטיקה צ'רלס דודסון סיפור מתנה לידידתו הקטנה אליס והמליץ בתוקף להוציאו לאור. ואם הוא לא היה נתקל בה, אני שואלת את עצמי, האם "אליס בארץ הפלאות" לא היה יוצא לאור? והשאלה ההגיונית הבאה היא: יכול להיות שיש כתבי יד גאוניים כאלה שלא התמזל מזלם להתגלות? ואז אני נזכרת שחייבים להאמין שמה שאמור לקרות - קורה, כי אחרת אפשר להשתגע.

לקינוח אפשר להוסיף שאופק כתב גם את מילות השירים לסדרות הטלוויזיה "טלפלא" ו"דני דינה" ששר לפני שנים רבות רבות שלמה ארצי ועד היום אני חושבת שהוא אחד משירי הילדים המוצלחים שיש לנו.

והילד הזה הוא גדול

את החוקר הבא לספרות ילדים, מכירים בעיקר כסופר. סדרת "והילד הזה הוא אני" הפכה את יהודה אטלס למבוגר-ילד ידוע ואהוב. במשך שנים כתב אטלס במוסף העיתון "ידיעות אחרונות" מדור על ספרות ילדים בשם "ילד גדול", מדור שחיכיתי לו מדי שבוע והוא חסר לי עכשיו מאוד. על בסיס רשימות המדור, חיבר אטלס שלושה כרכים הנקראים "ילדים גדולים" (הרביעי בדרך).

הראשון עוסק בסופרי ילדים אנגלים, השני בסופרים אמריקנים והשלישי "בעיקר אירופאים". הספרים פורשים את הסיפורים המעניינים מאחורי ספרים וכותבים ידועים יותר או פחות ומשלבים גם ניתוחים והארות מצד חוקרים שונים. בהקדמה מציין אטלס עד כמה קשה למצוא חומר רציני ומהימן על ספרות ילדים ומודה גם ל"רבי ומורי, אוריאל אופק ז"ל, חלוץ המחקר של ספרות הילדים בארץ".

באותה הקדמה מצביע אטלס על יסוד משותף מעניין לסופרי ילדים רבים: תקופת ילדות שהסתיימה באחת, אם על-ידי טראומה ואובדן נפש קרובה ואם על-ידי חינוך מוקדם ונוקשה בפנימייה (עובדה נכונה גם לגבי הסופרים האנגלים שמזכיר אטלס: קנת גרהם, א"א מילן, רואלד דאל וגם לביאליק הלאומי שלנו שחונך על-ידי סב קפדן ורבנים מהירי חימה ויד בחדר), אובדן ילדות מוקדם שגרם להם להתרפק על גן העדן האבוד של העבר.

ההזדמנות שלכם

אתם יכולים, כמובן, לשבת בספריות ברחבי העולם ולקרוא מחקרים אקדמיים בנושא, אבל לשמחתי, יש אפשרות נגישה ומצויינת למי שרוצה לדעת כבר עכשיו קצת יותר על ספרות ילדים. אני לא מכירה את ליאת סגול קורנפלד (למרות שדיברנו כמה פעמים), אבל אני יודעת לזהות אנשים שלא ממש התבגרו, תודה לאל.

לליאת היה חלום משונה, לפתוח חנות ספרים עצמאית המתמחה בספרי ילדים. גם בלי להכיר את נסיבות לידתה של החנות "אמילי", אני יכולה לנחש שליאת לא שברה את הראש איך היא תוכל לעשות טריליארדים של כסף בלי מאמץ ואז הבזיק בה רעיון מחוכם: אהה! חנות לספרי ילדים!

אבל ניסים קורים, רואה החשבון של סגול קורנפלד לא הצליח לשכנע אותה לפתוח כתחליף זכיון של רשת רהיטים שוודית, החנות קמה והכול בה מושלם בעיני. אפילו השם (על שמה של סבתה של ליאת), העיצוב והלוגו, אבל בעיקר הגישה והיוזמות.

קורנפלד חברה אל החוקרת ומבקרת ספרות הילדים המיתולוגית של עיתון "הארץ", ד"ר יעל דר וביחד הן מציעות מפגשים בשם "מבוגרים קוראים ספרות ילדים". ספרות מחקרית זה כיף, אבל אין, פשוט אין תחליף לקריאה בספר ילדים ולאחריה דיון עמוק ואינטליגנטי פנים מול פנים עם מרצה. 

• "מרובינסון עד לובנגולו", "משלגיה ועד אמיל", "מטרזן עד חסמב"ה" – אוריאל אופק. הוצאת מסדה.
• ילדים גדולים – סופרים אהובים לילדים – חייהם ויצירתם. 3 כרכים – יהודה אטלס. הוצאת ידיעות אחרונות.
• אמילי, תל אביב.
  

לחצו כאן למדור ספרי הילדים.

• רינת פרימו היא סופרת ילדים, מחברת הספרים: "איה, אאוץ', אווה", "אמא מושלמת" ועוד.