אני הייתי אמורה לאסוף את רותם מהגן?
בין ערימת הפתקיות הצהובות שמתרוצצות לל' בתוך הראש - פתקית אחת נשכחה - זו שמזכירה לה לאסוף את רותם מהגן. הפסיכולוג גיל ונטורה מזכיר שהמציאות של היום גורמת לפעמים דווקא לדברים הכי חשובים - להידחק לפינה
מי לוקח את רותם מן הגן?
יום שלישי אמור היה להיות היום הקבוע של סבתא. שיחת הטלפון מאתמול, שבה קבעו שהשבוע יוחלפו הימים חד פעמית, נמחקה מפאת השיחה עם הקליינטית, שבאה מיד לאחר מכן. אי לכך, הצלצול הבהול של הגננת בא בהפתעה גמורה. היא סיפרה לה שרותם מחכה כבר עשר דקות. היא סיפרה לה על הגן שהתרוקן. היא סיפרה שרותם בוכה.
באצבעות שאזל מהן הדם, חייגה ל' בבהילות לשכנה קרובה. זו יצאה בדרכה אל הגן כעבור דקה. ל' הניחה את הסלולרי וקרסה אל הקיר הקרוב, בוכה באנקות טירוף. עובדי בית הדפוס חלפו לידה מהוסים, ביראת כבוד. הקשיש מביניהם, העיז להניח יד סב על כתפה ולומר "גיברת, כל הכסף שאת מרוויחה עכשיו תצטרכי לשלם לפסיכולוגים".
שבועיים לאחר מכן כבר הפעילה עסק חלופי בהיקף קטן יותר. מהבית.
נטפל בזה, אבל לא עכשיו
זהירות, קוראים יקרים. אנחנו נכנסים לשדה מוקשים. יש דברים שאסור להגיד, שלא יעלה על הדעת לכתוב. יש נורמות חברתיות שלא דוקרים.
אבל יש גם אנשים בעולם הזה, גברים ונשים, שחלקם היו רוצים להשליך מעליהם את עול הציווי המודרני, את מפלצת ההגשמה העצמית והצמיחה האישית. הם לא רוצים לעלות על בריקדות. הם פשוט רוצים לחזור הביתה. בשעה סבירה, אם אפשר.
אני זוכר שההמלצה הראשונה להורים שהקלדתי כאן, מעל בימת ynet, לפני כשנתיים, היתה פשוטה: אני מאחל לכם שתהיה לכם דרך, ושתדבקו בה. איזו דרך? למען האמת, זו תמיד נראתה לי שאלה פחות עקרונית. לא נעים להגיד, אבל יש אלפי דרכים לגדל ילדים שפויים ומאושרים. עוד לא קם נותן שירות או איש מקצוע בתחום שיש לו מונופול על הנתיב להשגת האושר המשפחתי (אגב, אם יש מישהו כזה, שייצור איתי קשר במייל. אני מבטיח להפוך אותו למיליונר בתוך חודשיים).
אבל בדיוק בנקודה סמויה זו פוצע אותנו שטף המטלות והגירויים המודרני. מהי בעצם הדרך שלנו? האם ישבנו אי פעם לדסקס עליה בצורה מסודרת? אני לא מתכוון לכנס אקדמי רווי נאומים מפולפלים. אני מתכוון לשני בני אדם (שנקראים לעיתים גם אמא ואבא), שיושבים על כוס קפה עם דף נייר ורושמים, אשכרה רושמים, את ההיררכיה שלהם, הפרטית, לגבי מה חשוב יותר ומה חשוב פחות בהתנהלות החיים שלהם. יכול להיות שעם הלגימה השלישית הם אפילו ינסו לחשוב איפה הם היו רוצים לראות את המשפחה שלהם בעוד חמש שנים.
ובלגימה החמישית או השישית הם יאזרו עוז ויענו לשאלה מטרידה: האם מה שאנחנו עושים כיום מקרב אותנו איכשהו להגיע לאותו עתיד משפחתי מיוחל?
רובנו נסים בבהלה ממבט אל השאלה הזו. היא פותחת סיר רותח שמכיל מרכיבים של הורות מוטרדת, זוגיות מהוססת וחוסר סיפוק אישי שהולך ומנקר. אנחנו אנשים רציונליים, בבסיסנו. אנחנו יודעים שחור קטן בשן עדיף לו שיטופל במהרה, שכן אחרת, יחגוג רופא השיניים בעתיד על לוענו ועל ארנקנו. אנחנו יודעים את זה ואנחנו מבטיחים לטפל בזה, אבל לא עכשיו. לא כרגע. יש עכשיו חוג לילד. יש תכנית מגניבה בטלויזיה, ואין מצב שנוותר על הפרק האחרון של "נמלטים" (או "גיבורים", לצורך המגוון).
ואחר כך אנחנו יוצאים לדרך. לא לדרך שלנו, חלילה. לדרך הארוכה, רצופת המכוניות והפקקים אל העבודה. אנחנו משקיעים באושר. שוב, אין הכוונה לאושר שלנו. אנחנו גורמים אושר עילאי להרבה ארגוני היי טק, מוסדות ציבוריים, בוסים ונותני שירות.
וכל כך למה? סיבות רבות למכשלה הזו, אבל בעיני, הגורם התרבותי הסמוי אפל במיוחד וקטלני שבעתיים. על מה לעזאזל אני מדבר? אני מדבר על סולם ערכים שעבר אוברול בעשורים האחרונים. סולם ערכים שבו הקריירה קופצת לראש הסולם, והופכת חלק חיוני בהגדרת הזהות שלנו. פעם ההצלחה לפחות נמדדה בכסף. זה לא היה אידיאלי, אבל לפחות היה שם קריטריון כמותי ברור של "האם אני בשמיים או בקאנטים".
ואז הגיעו האמריקאים, המאמנים, המלווים העיסקיים – ותקעו לנו את ההגשמה העצמית בין ארובות העיניים. פעם יכולת ללכת לקורס העשרה או לפתוח עסק ולהיות מבסוט או מבואס. היום כל בחור ששמח בחלקו הופך למופת של צמיחה אישית, וכל מישהו שעול החיים מכביד עליו, צריך בנוסף ללבוש גלימה של לוזר שמתכחש לאני האמיתי שלו. חלאס!
דרך המלך לדיכאון
נורמת הווינריות הזו היא כמו זיהום אויר. הורגת אותנו לאט מבלי שנרגיש. אתגרי החיים הבסיסיים נותרו כשהיו: טפל בעצמך. טפל בזוגיות. טפל במשפחה. מאידך, יחסי הכוחות ביניהם השתגעו כדבעי. לכל הפחות אנחנו צריכים שההחלטה על הקצאת המשאבים בין השלושה תהיה מודעת. מוסכמת. במקום זאת, כוחות חיצוניים עושים את הבחירה בעבורנו. ומה קורה, ילדים וילדות, למי שמרגיש שהשליטה במסלול חייו ניטלת ממנו? יפה מאוד, זאתי בשורה האחרונה, תשובתך נכונה בהחלט – הוא מצוי על דרך המלך לדיכאון.
אי לכך, ההמלצה החשובה שלי להורים היא להכין קפה. אספרסו, הפוך או נס. אני מעניק לכם חופש בחירה בנקודה זו. אחרי זה תלכו למגירה ההיא בשידה ותוציאו כמה דפים. רצוי גם עט. תנו נשיקה אחד לשני (שמעון, תוריד את היד. אמרתי רק נשיקה!) ותתחילו את ישיבת ההנהלה הפנים-משפחתית. תעשו סדר.
ולמען האווירה השפויה והמחויכת, אני ממליץ להפנים במשך חצי דקה את מה שאמר דאגלס אדאמס, אללה ירחמו, על הפלאנטה המטורפת שלנו, בספרו האלמותי "מדריך הטרמפיסט לגלאקסיה":
"לכוכב לכת זה יש – או ליתר דיוק היתה - בעיה. מרבית האנשים שחיו עליו היו אומללים במשך רוב הזמן. הוצעו פתרונות רבים לבעיה זו, אך רובם עסקו בעיקר בתנועתן של פיסות נייר קטנות וירוקות. רעיון מוזר כשלעצמו, משום שאחרי ככלות הכל, לא פיסות הנייר הקטנות והירוקות הן שהיו אומללות".
קאפיש?
- גיל ונטורה
הוא אבא לשניים, פסיכולוג, מעביר קורסים והרצאות
בנושאי הורות ובנושא החשיבה היצירתית, יועץ קריירה ומאמן חשיבה, מרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואחראי ארצי על קורס אינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.
