רובנו עדיין רואים בגירושים מעין אות קין

בשיחת בנות עולצת וזחוחה משהו שהתקיימה בחודש שעבר, לאחר טקס מתן גט של חברתי הטובה, עלו כבדרך-אגב אסוציאציות שונות סביב אותו טקס ארכאי ומוזר. בניגוד למה שמקובל לחשוב בציבור הרחב, לפחות באופן גלוי לא מצאנו בטקס את המרכיב המשפיל שמיוחס לו בדרך כלל. הטקס כולל כוריאוגרפיה מוזרה-משהו, שאותה מתזמנים הדיינים. פרטיה מובאים להלן:

בית הדין הרבני מורה לאשה שתסיר את הטבעות מאצבעותיה ומוודא שהיא מתגרשת מרצונה, ומודיע לה שאחרי הגירושים היא מותרת להינשא לכל אדם חוץ מלכהן, שאסורה לו גרושה. כן מוודא בית הדין שהעניינים הכספיים ביניהם סודרו.

בית הדין הרבני מורה למגרש לצוות לעדי החתימה על הגט שיהיו גם עדי מסירה לגט, וכן מורה לאשה שתפתח את שתי ידיה בצורה מקבילה לרצפה, ושלא תסגור את ידה על הגט לפני שהבעל יעזוב את הגט.

הבעל אומר לאשה בשעת הגירושים: 'הרי זה גיטך והתקבל גיטך זה, והרי את מגורשת בו ממני מעכשיו והרי את מותרת לכל אדם'. אחרי שהאשה קיבלה את הגט היא מרימה אותו, ואחר כך טומנת את הגט תחת בית שחיהּ והולכת כשני מטרים.

לאחר מכן בית הדין קורא שוב את הגט וחוקר שוב את העדים ואת הסופר ומורה לבעל לתת לסופר במתנה את כלי הכתיבה והנייר שנשארו. אחרי הגירושים בית הדין מודיע לאשה שאסור לה להתחתן בתוך 92 יום, שהיא אסורה לעולם לכהן, ושאסור למגרש ולמתגרשת להתייחד בינם לבין עצמם לעולם, אלא אם נישאו מחדש.

החלטה קשה שהולכת לשנות את חייהם לתמיד

עד כאן ענייני הפרוצדורה, ומה עם המשמעות? איך הטקס הנ"ל אוצר בתוכו את אותה משמעות אדירה, הרגשית והפיזית, שיש לצעד כזה על חייהם של האנשים שמשתתפים בו?  מה בינו לבין הדרך שעשו עד הלום, עד קבלת ההחלטה הכל כך קשה והגורלית הזו, שהולכת לשנות את חייהם לתמיד? 

כל זוג שמחליט להינשא משקיע מחשבה ותשומת לב בכל פרט ופרט. כמה ריבים ומחלוקות יש על עניינים קריטיים כמו צבע המפות והמפיות, או איך אנחנו בוחרים בקפידה את הרב הסלבריטאי שיוזמן לערוך את הטקס. יחד עם זאת, האשה היא פסיבית במהלך רוב הטקס (למעט הרגע בו היא מושיטה את אצבעה הענוגה, כדי שיענדו לה את הטבעת היוקרתית שנבחרה מבעוד מועד). בכלל לא משנה שאת רוב הערב היא הפיקה. ברגע האמת היא הופכת לסחורה, אולי סחורה חמה, אבל סחורה. היא לא אומרת "הרי אתה מקודש לי" וכדומה, היא פשוט משתתקת או מושתקת.

רוב מקרי הגירושים הם ביוזמת האשה

בטקס מתן הגט האשה היא גם סוג של סחורה, עכשיו סחורה פגומה, שאין בה חפץ. הגבר הוא האקטיבי, הוא זה המגרש, הוא זה שמשמיע את דברו בפני בית הדין. גם כאן, מאחורי הקלעים ולרוב (על פי הסטטיסטיקות), האשה היתה אקטיבית.

רוב מקרי הגירושים הם ביוזמת האשה ועל פי רצונה, אבל הלכתית אין לזה כל ביטוי ומשמעות. הרבה זוגות, במטרה להימלט מציפורני הרבנות, בוחרים בטקס כלולות אלטרנטיבי. אך אבוי, ברגע שירצו להתגרש ייאלצו לעשות זאת בדרך ההלכתית.

אין בארץ גירושים אזרחיים, גם לא לזוגות שנישאו בחו"ל. כך יוצא שבאופן פרדוקסלי הדרך לצאת מהנישואים תהיה בכל מקרה הלכתית ותכלול את הטקס הביזארי שתואר כאן.

בנוסף, בעוד שטקס הנישואים נערך ברוב עם, בטקס הגירושים אתם עומדים לנפשכם, זה מול זה, מישירים מבט באהוב לבכם משכבר הימים, ממלאים אחרי הנחיות הדיינים במכניות מסויימת וחושבים לעצמכם "איך הגעתי עד הלום?".

אין משפחה שמקיפה, מחבקת ותומכת ברגע האמת. למרות שהתמיכה והחיבוק חשובים לא פחות ברגעים אלו, ואולי אפילו הרבה יותר. מה שגרם לנו, הבנות העולצות שהתכנסו סביב השולחן, לחשוב עד כמה החברה שלנו עדיין מגלה יחס של הסתייגות וחשדנות כשמדובר בגירושים.

נישואים הם עדיין המצב המועדף על החברה

רובנו עדיין רואים בגירושים דבר מה אפלולי, סוג של כתם, אות קין, כישלון. השאלה הכי נפוצה שנתקל בה הגרוש הממוצע היא "למה התגרשת?". את מקבילתה לנשואים "למה התחתנת?" לא ממש שואלים. נישואים הם עדיין המצב המועדף על החברה, מצב שאין עליו עוררין ואין עליו תהיות, המצב התקין.

האווירה סביב שולחננו בבית הקפה הלכה וכבדה בהדרגה. מן העליצות הקודמת נותרו רק סימנים קלושים. פתאום חשבנו על הנושא וזה התבהר לנו בן רגע. יד נעלמה (כנראה אצבע אלוהים היתה בדבר), מיקמה את הרבנות במרכזו של משולש שווה צלעות. בקודקוד אחד שלו הצומת הנהנתנית על שם לנדוור-בראסרי, שם תוכלו להטביע את היגון במנת הקרוק-מאדאם הכה מוצלחת. בקודקוד השני נמצא בית החולים איכילוב, אליו תוכלו לצעוד ישירות מהרבנות ולהתאשפז במחלקת מכאובי הלב והנפש. בקודקוד השלישי, פינת הרחובות אורי וסוטין, מצוייה שגרירות פולין, שם יכול מי שחפץ בכך לשבת לבד בחושך.

איש איש וסגנון ההתמודדות המועדף עליו.

ועכשיו ברצינות, גירושים הם עניין קשה וכואב (יש שיוסיפו גם - יקר). ניסינו, סביב השולחן, לשמור על אופטימיות ועל מידה של חוש הומור לנוכח שני אנשים, יקרים ואהובים, כל אחד בדרכו, העומדים בפני פרידה כואבת ומשבר כה עמוק בחייהם. רוב הזמן הצלחנו, אבל בסוף העצב כבש את מקומו. כילינו את שאריות הקפה שעוד נותרו בספלים, עמדנו דקה דומיה לזכר הנישואים שהלכו לעולמם והתפזרנו כל אחת לדרכה.