כך נולד פרפקציוניסט אומלל
היא לא קיבלה את המשרה שכל כך רצתה וחבר שלה עזב אותה. אלו היו מספיק סיבות עבורה כדי להתאבד. הפסיכולוג גיל ונטורה נזכר בסיפור שלה מדי פעם, כשהוא נתקל בהורים שמחנכים לפרפקציוניזם ולא להישגיות
זה היה בשנת 1993. היא לא קיבלה את המשרה שכל כך רצתה ובאותו סוף שבוע החבר שלה אמר לה שזהו זה והכל כיוון אותה לארון שבו אבא שלה החזיק את אקדח השירות והיא כתבה באצבעות קדחתניות, אבל נחושות, מכתב פרידה ארוך שלקח איזה 45 דקות לכתוב אותו והיא הבטיחה להם שהם לא הסיבה והיא מרגישה עכשיו משוחררת לקחת את המנוחה הארוכה שכל כך רצתה ואז היא לקחה את האקדח והלכה לחורשה שליד הבית ושמה את האקדח בפה וירתה ואז היא מתה. אני כל הזמן נזכר בה.
המפסידן והמצליחן
פעם, בשירות מילואים נשכח, בפינה מדברית נשכחת עוד יותר, העלינו זכרונות על ידידינו שבחרו לפרוש בכאב מעמק הבכא הזה. סימנטוב הרס"פ העלה תיאוריה, לפיה המתאבדים בעולמנו מתחלקים לשתי קבוצות: המפסידן והמצליחן. הראשון שם קץ לחייו כי תלאות החיים סוגרות עליו, והוא חש כי אין בו כוח להילחם באותן מפלצות. חברו המצליחן פשוט מגיב בצורה נוראית לכישלון, בייחוד כזה שקוטע רצף של הצלחות.
גולדברג, שכשרונו כאיש ספרות היה מוכר וידוע ביחידה, סיכם: "זה תש כוחו להתמודד עם המציאות. האחר תש כוחו להתמודד עם עצמו".
יש מאחורי המוצרים והשירותים האלה, שאנחנו בולעים בשקיקה, הנחת עבודה שמפחידה אותי לאללה. אני קורא לה "מבחן התוצאה המוקדם מדי". אנחנו כמהים לראות את הילד שלנו צובר הישגים. לא רק כי אנחנו חרדים להתפתחותו, אלא בעיקר כי אנחנו חרדים. נקודה. אנחנו מפגישים אותו עם צעצוע עתיר כוונות התפתחותיות ומתבוננים בו בחשש – האם שיחק בו כיאות? האם הבין את כוונת המשורר?
הישגים של ילדים
הישג הוא דבר נפלא. מבוגר הישגי? גם זה דבר נפלא. עם זאת, חשוב לציין פה דבר או שניים על ההבדל שבין הישגים של ילדים והישגים של מבוגרים. הישג של מבוגר כולל בתוכו שני אלמנטים עיקריים: הראשון הוא השקעת מאמץ. השני הוא תוצאה רצויה בעולם. הראשון הוא פנימי. השני חיצוני. השקעת שעות ארוכות בלימודי "מבוא לסטטיסטיקה" – והוצאת 96. יופי לך. הישג מארץ ההישגים.
אצל ילדים הסיפור שונה. התוצאות האובייקטיביות של המאמצים הראשוניים שלהם עלובות למדי. כל קישקוש שהם שופכים על הנייר רחוק מלהתחרות על מקום בפסטיבל ישראל. היכולת המילולית, אפילו של הטובים מביניהם, לא תחזיק נאום סביר של 5 דקות.
מאידך, הם משקיעים מאמץ. על כך אנחנו אמורים לפרגן להם. בעולם העסקים קוראים לזה בפשטות "השקעה" – אתה מפסיד כסף עכשיו, בתקווה שתרוויח סטיפות רבות אחר כך. כהורים, אנחנו אמורים להשלים עם שרבוטי גואש בסגנון קיא ויציקות פלסטלינה פסיכדליות, ולהפגין כלפיהם התלהבות מעושה כדבעי, על מנת שילדנו יפנים שלמעשיו יש תכלית, ולמאמציו יש משמעות. בתום היום, כשראשו ינוח מעדנות על הכר, תוכלו להטות אוזן ולשמוע איך הדימוי העצמי שלו צומח. רק לאחר מכן תוכלו לפנות את הג'יפה שהותיר על הרצפה למקומה הראוי, בפח.
נרקומן של ציונים גבוהים
וזו הגירסה הטובה של העסק. ההישגית. יש לה אחות מופרעת, עלובה, מדממת – הפרפקציוניסטית. הנגועים בה מכפיפים את ילדיהם לסטנדרטים כמותיים נוקשים. הרבה לפני שהעלם הרך מסוגל מנטלית להשוות בינו לבין אחרים, הם מטפטפים לו שעליו להיות "הכי טוב". העולל הצייתן עשוי לפתח כישורי ביצוע מרשימים, אבל מכיוון שכל משאביו מרוכזים בחוץ – בריצוי ההורה ובהשגת רף התוצאה – הוא הופך אט אט לנרקומן של ציונים גבוהים, שכן כל חווית העונג הנובעת מהשקעת מאמץ נושאת פרי, נעלמה כלא היתה. המאמץ, כזכור, הינו חסר ערך. רק התוצאה חשובה. מזל טוב, צופים יקרים. זה עתה צפיתם באומללות מודרנית קורמת עור וגידים. הרגע הייתם עדים ללידתו של פרפקציוניסט.
הפרפקציוניזם הפך עם השנים לאחת המגרעות המוערכות ביותר בחברה, ולתשובה הפופולארית לשאלה האידיוטית ביותר בראיונות עבודה ("מהו החיסרון הבולט שלך?"). הפרפקציוניסט הפך לקדוש המעונה של המאה ה-21, קורבן אציל שגזירת גורל כפתה עליו לנצוץ ולהצטיין, ואל לנו להכתים את מאמציו בנוכחותנו הבינונית.
אז זהו, שהעסק קצת יותר מורכב. נער הישגי מקבל את ההצלחה בשמחה ובסיפוק. בדרך כלל הוא עשוי לחוות אחריה ירידת מתח נעימה, ולהתענג כיאה וכיאות על שלב המחמאות והשבחים. חוויה שכזו תישמר בזיכרונו בתיקיית "דברים טובים", תחת הקובץ "הישגים שיכולים לדרבן אותי ברגעי שלווה ולעודד אותי ברגעי משבר".
ידידו הפרפקציוניסט מקבל את פני ההצלחה בפנים קודרות. מחקרים הראו שנערים אלו נגועים ברמות קשות של ספק עצמי, שהולך ומתגבר ככל שנדרשת השקעת מאמץ אינטנסיבית יותר. הצלחה יכולה להביא עימה הקלה רגעית, חולפת, אך מכיוון שכל יהבו מושלך על כיבושי יעד חיצוניים וברי מדידה, הוא חייב לחזור חיש מהר אל העבודה או אל ספסל הלימודים, על מנת להרגיע את הרעב לאישור חיצוני (ובעצם את הרעב לאהבה, אבל לא ניכנס כאן לפסיכולוגיית קיטש). כל כמה שיאכל הישגים, הסיפוק יחמוק מהר דרך החור הענק שבקיבתו / נפשו, והוא יזדקק למנה חדשה של תוצאות מרשימות. נרקומן כבר אמרנו?
ולמען הסר ספק – אין עדויות חותכות המצביעות על כך שפרפקציוניסט עולה על אדם הישגי "רגיל" באיכות הביצועים שלו. ההיגיון רומז שההפך הוא הנכון. לפרפקציוניסט יש סיכוי גדול יותר "לשפוך מנוע" כבר בשלבים מוקדמים, בעוד שעמיתו יודע לנהל את עצמו במינונים נבונים יותר של מאמץ מחד, ומנוחה קצרה ומחזקת על זרי הדפנה מאידך.
הורים, מורים ושאר אנשים – הסירו את הלוט מעל מיתוס הפרפקציוניזם וחשפו אותו במערומיו: קרפדה מודרנית מופרכת ודבילית ששכנעה את שאר העולם בנסיכותה. לא נכון ולא נכון.
- גיל ונטורה
הוא אבא לשניים, פסיכולוג, מעביר קורסים והרצאות
בנושאי הורות ובנושא החשיבה היצירתית, יועץ קריירה ומאמן חשיבה, מרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואחראי ארצי על קורס אינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.
