לגדל ילד 6 שנים ואז להיפרד
אחרי 6 שנים של אהבה ונתינה אינסופית חוזר יהונתן אל אמו הביולוגית שנגמלה מסמים - ומשאיר מאחור משפחה אומנת אוהבת, מתגעגעת וגאה. איך משחררים ילד אחרי שגדל כאחד הבנים בבית? מבינים שאומנה היא פיקדון יקר לזמן שאוּל
"כל הזמן ידענו באיזשהו מקום בראש שזה יקרה, אבל זה היה מאוד קשה. הילדים כעסו מאוד על העובדים הסוציאליים ועל השופט. הם רצו שנכתוב מכתב לשופט, שנגיד לו שקשה להיפרד. היינו צריכים להסביר להם שקיבלנו פיקדון זמני, לגדל אותו ולחזק אותו ושברגע שאמו מבריאה, הוא אמור לחזור אליה. הילדים כעסו גם עלינו. הם אמרו שאנחנו משתפי פעולה, ושאם נתעקש מספיק הוא לא יצא מהבית שלנו.
כך מתארת אוסנת, אמו האומנת של יהונתן, את הפרידה ממנו, 6 שנים אחרי שהגיע לביתה. "היינו צריכים לחזק את כולם", היא מספרת. "את יהונתן, את הילדים הביולוגיים שלנו ואת עצמנו. זו אהבה מאוד מיוחדת. הוא כמו בן טבעי שלנו".
לפני מספר ימים סיפרנו לכם כאן את סיפורה של רקפת, אמו הביולוגית של יהונתן, שהיתה מכורה לסמים. בגיל 7 מצא יונתן את המזרקים בארון שלה ופנה למשטרה. מאז הוא שהה במשפחה אומנת ואמו עברה תהליך ארוך של גמילה מסמים. לפני חצי שנה חזר לביתו הביולוגי.
עוד בפרויקט: הילדים של כולנו
- רוצים לעזור לילדים? חתמו כאן על הטופס המקוון.
- יש לכם שאלות? היכנסו לפורום "הילדים של כולנו "
- המטרה: משפחה ובית לכל ילד בסיכון
- וידאו: ציון כהן חוזר "אל עצמו"
- כמה אנשים צריך כדי להחליף אמא אחת?
- וידאו: צופית גרנט מבקרת במשפחת קלט
- ליהיא לפיד: "הבית שלהם הוא מקום שממנו בורחים"
- העיניים שלו אמרו: "תיקחי אותי"
- יכול להיות שמישהו בעולם באמת דואג לי?
- 9,000 ילדים בארץ מחכים לבית
- התינוקת שננטשה בחדר האשפה מחפשת בית
מאחורי הסיפור המרגש של האיחוד בין האם לבן, נמצאת גם משפחת האומנה, שנתנה ליהונתן 6 שנים של אהבה, הקרבה אינסופית ונתינה בלי גבולות. משפחה שקיבלה ילד קטן, מבולבל וחרד, שבקושי ידע עברית, שתמכה בו והרימה אותו על רגליו הדקיקות וגאה היום בנער שהפציע מתוכו. משפחה שידעה מראש שמדובר בפיקדון יקר שקיבלה, לזמן שאול בלבד. ידעה, אבל לא הפנימה כמה קשה יהיה להיפרד.
שוחחנו עם אוסנת, האם האומנת, על השנים הללו – על הרגעים היפים, הרגעים הקשים וגם על הפרידה – שהיא עצובה וקשה מאוד, אך יחד עם זאת, גם מלאת שמחה וגאווה.
"היא תבריא והכול יסתדר"
"אמרנו לו 'אמא שלך חולה'. החלטנו שאנחנו לא מדברים על סמים. אמרנו 'היא חולה והיא מקבלת עכשיו טיפול'", מספרת אסנת. "אמרנו לו 'סמים זו מחלה. ברגע שהיא תקבל טיפול והוא יתאים לה, היא תצא מזה ותבריא והכול יסתדר'".
איך הגעתם לאומנה?
"ידידה שלנו סיפרה שהיא משפחה אומנת. לאחר זמן מה, היא התקשרה וסיפרה שיש להם בעיה עם ילד אומנה שנמצא חודשיים בארץ. היא סיפרה שהם בשלב של התחרדות ואימו של הילד לא מוכנה שיגדל במשפחה חרדית. היא אמרה 'הוא ילד מקסים. אנחנו מאוד דואגים, כי אם לא ימצאו לו משפחה אומנת אחרת, יצטרכו לקחת אתו לפנימייה'. היא שאלה אם אנחנו מכירים משפחה טובה שתרצה. זה עבר לי ליד האוזן.
"באותו ערב ישבתי עם הילדים לארוחת ערב. הגדול היה אז בקבע, השני חייל בסדיר, הילדה בכיתה ט' והקטנה בכיתה ה'. סיפרתי להם על השיחה ושאלתי 'מה דעתכם, אתם מכירים משפחה מתאימה?' הילדים אמרו מיד 'מה זאת אומרת? ניקח אותו אלינו'. אמרתי להם 'אתם יודעים, זה לא פשוט. יתווסף ילד קטן למשפחה. אנחנו לא יודעים מיהו ומהו' והם אמרו 'זה לא חשוב. העיקר שלא ילך לפנימייה'. כולם היו בדעה מגובשת. התחיל תהליך של בירור לגבינו ולאחר מספר שבועות יהונתן הגיע".
"מה יהיה אם לא נסתדר?"
מה את זוכרת מהמפגש הראשון?
"הוא היה צריך לבוא ב-16:00. מאוד התרגשתי. ישבתי על הספה והרגשתי את דפיקות הלב שלי. חשבתי, מה יהיה אם לא נסתדר, אם הוא לא יתחבר אלינו? הוא נכנס והיה כזה קטן ומקסים. פנים מתוקות כאלו. הבת הקטנה לקחה אותו למחשב, הציעה לו ממתקים וזהו, הוא נכנס למשפחה וללב. בערב, המשפחה האומנת הקודמת לקחה אותו בחזרה והאבא שאל איך היה. אמרתי 'תשמע, כאילו הוא גר כאן'.
אחרי כמה ימים הוא הגיע לשישי-שבת. היינו בנסיעה והילדים קיבלו אותו בבית. כשחזרנו הביתה ראינו אותו יושב מול המחשב, שמח, הילדים שלנו מסביבו, מעודדים אותו באיזה משחק. בעלי ראה את זה ואמר 'הוא לא חוזר יותר'. התקשרנו למשפחה האומנת ואמרנו לא צריך בגדים, לא צריך כלום. ניקח אותו ביום ראשון לקניון ונקנה לו הכול. הוא נשאר פה. אני לא יודעת להסביר את זה. זה היה מדהים. הילד היה כאילו שייך למשפחה. בהדרגה הכרנו ילד מקסים, חם, חכם, יפיוף ומתוק והיה בנו את הרצון להטמיע אותו במשפחה, שירגיש הכי מהר והכי נוח".
היו קשיים?
"החלטנו מהתחלה שמכניסים אותו כילד שלנו לכל דבר. כשכעסנו עליו - כעסנו וכשצחקנו - צחקנו. החלטנו שנתייחס אליו כמו לילדים שלנו. הוא התאקלם יפה מאוד גם במסגרת החינוך, אבל היה בהתחלה מאוד אלים. החלטנו לשלוח אותו לחוג קראטה ואחר כך שלחנו אותו לחוג אומנות ולחוג היפ הופ. כל שנה שלחנו אותו לחוג אחר. שלחנו אותו לחוגים שרצינו שיתבטא בהם ושיחזקו אותו. היה לנו חשוב לחזק את האני האמיתי, החכם והטוב שלו ולאט לאט לפוגג את האלימות.
"בתוך הבית לא הייתה אלימות בכלל. גם בחוץ הוא לא ייצר אלימות, אבל ברגע שאיימו עליו, הוא הגיב במכות חזקות. זה היה לנו מוזר. זה היה צד שלא נחשפנו אליו, אבל זו כנראה הייתה הדרך שלו להגן על עצמו. במכון 'סאמיט' ליוו אותנו כל הזמן בצורה חמה ותומכת. יש להם צוות מדהים. עודדנו אותו לדבר על הבית, אבל פחות על הנושא של הסמים, שלא יהיה מרכז השיחה בבית, אבל כששידרו בטלוויזיה את הסרט על זוהר ארגוב, זה משך אותו כמו מגנט. בסרט זוהר ארגוב נפטר בסוף ותמיד אמרנו לו שאצל אמו זה יהיה אחרת.
"הלימודים שלו היו מאוד חשובים לנו. ידענו שזה מה שיחזק אותו. הוא תלמיד טוב מאוד. בכיתה ה' הוא היה אחראי על כל המחשבים בבית הספר ונבחר למועצת התלמידים. לימדנו אותו לדבר על עצמו, כי הוא מאוד צנוע ועדין. יש לו קליטה מדהימה. הוא פשוט פרח משנה לשנה".
"לא ידענו עד מתי יישאר"
איזה קשר היה לכם עם אימו?
"הכרנו אותה לאט לאט. היא מאוד חזקה. ידענו שאם הקשר שלהם יהיה טוב, הוא יעלה על דרך המלך. כל הזמן אמרנו שאנחנו מתפללים שהיא תבריא ומאמינים בכוחות שלה. ראינו אותה גם במצבים מאוד קשים, ואז הרגשנו לפעמים כעס. למה הוא צריך לראות אותה במצב כזה? אבל היא בן אדם מדהים ומה שבאמת חיזק אותה, זה שהיא ידעה שתקבל אותו בחזרה אם תשתקם. היה לנו חשוב לחזק את הדמות שלה אצלו. לא ידענו עד מתי הוא יישאר אצלנו, אבל אמרנו שגם אם יישאר עד גיל 18, חשוב שיהיה לו קשר טוב עם אימו. עדכנו אותה כל הזמן על ההתקדמות שלו בלימודים".
מה את זוכרת מיום הפרידה?
"ארזנו לו כל מיני דברים. קנינו לו מתנות - מצלמה משוכללת ומשחק מחשב כמזכרת. ביום שעזב, הסענו אותו לביתו הביולוגי, כי היה לנו חשוב להיות איתו עד הדקה האחרונה. הילדים לא יכלו לבוא איתנו כי האוטו היה מלא בחפצים שלו. כשהגענו כמה ק"מ לפני עיר מגוריו החדשה, הוא הרגיש רע. הייתה לו בחילה. קנינו לו גלידה קרה.
"לאחר מכן, עלינו לביתו. אמו ובעלה קיבלו אותנו בחמימות. הרגשנו שאנחנו צריכים להשאיר אותו ולצאת, לעשות את זה כמה שיותר קצר. היינו חייבים לנתק קשר של 6 שנים. להיפרד מילד זה לא פשוט, אבל ידענו שעוד נפגש. אמרנו לו שאנחנו תמיד זמינים בשבילו. אמרנו שאם הוא מרגיש שקשה לו, נהיה תמיד כאן בשבילו. אמרנו שהחלום שלו התגשם. הוא עכשיו בבית עם אמו. ירדנו למטה עם כל הכאב, עם דמעות בעיניים".
איזה קשר יש ביניכם עכשיו?
"בהתחלה שמרנו על קשר יומיומי. לא רציתי להציק. היום אנחנו בקשר של פעם בשבוע. במלחמה הוא היה מאוד מודאג, היות ונפלו באזור שלנו קסאמים. בחג הראשון כשהוא בא לבקר אותנו, הוא אמר בדרך: "איך אני אוהב את החדר החמוד שלי". שמרנו את החדר שלו כמו שהוא. עד עכשיו הוא רק שלו. לפני שבוע נסענו לחופשה בעיר מגוריו. הוא בא אלינו למלון לארוחת ערב ועלה איתנו אחר כך לחדר. כששלחנו אותו לאחר מכן לביתו עם מונית, זה היה מוזר שהוא עוזב אותנו, שהוא לא נשאר".
מה את מרגישה כעת, כשהוא ביתו, עם אימו שהשתקמה?
"אני ברגשות מעורבים. מצד אחד אני שמחה שהחלום שלו התגשם, שאמא שלו נורמטיבית, עובדת ומתפרנסת בצורה מכובדת ושהוא חזר אליה. אני שמחה שהוא נשאר איתנו בקשר הדוק ושאנחנו כל כך חשובים לו. מצד שני כואב לי. אבל אני אומרת לעצמי שזה לא פייר שאני אכאב כי זה היה פיקדון זמני. אני מרגישה שתרמתי משהו לחברה.
אני מנסה לשכנע את המשפחה הרחבה ואת החברים לקחת ילד אומנה. אנחנו יכולים לתת לילדים הללו את הקביים שהם צריכים בשלב הראשוני ואחר כך הם צומחים ופורחים. אני חושבת שזה מאוד חשוב. זה שחשפתי את הילדים שלי לנתינה מהסוג הזה, הופך אותם ליותר מכילים ויותר אמפתיים לחברה. לא לכולם יש הכול".
"החלום של יהונתן דרך אגב, כבר מכיתה ה' הוא שכשהוא יהיה גדול, הוא יקנה בית גדול ומיניבוס. הוא ייקח כמה שיותר ילדים באומנה ויגדל אותם. עד היום הוא אומר שזה מה שהוא יעשה כשיהיה גדול".
