אח, איפה, איפה הם - המוצרים ההם?

בכל פעם שאני הולכת לקנות מוצרים במינימרקט הקרוב למקום מגוריי, אני מתעכבת שעות מול מקרר מוצרי החלב. שבויה בין מעדני השוקולד שטעמם משוכפל מהאחד למשנהו ובין היוגורטים בטעמי הפירות המשעממים את חיכי למוות, המשימה אינה קלה בכלל. התלבטויות צרכניות אלה מול מקרר החלביים מזכירות לי תקופה אחרת - תקופת מעדן הגולן. לא טעמתי שום דבר אחר שישתווה למרקם של מעדני הגולן בטעמי השוקולד והקרמל.

המוצר הזה התגנב וניפץ את ההגמוניה של דני שוקולד (שהיה ועודנו שם גנרי לכל מעדני השוקולד). ההגמוניה הזו היתה בעיני מעין זלזול בבלוטות הטעם של קהל היעד - הילדים. לא כך היה מעדן הגולן.

אני מניחה שתרמה לגילוי המוצר הפרסומת המשעשעת של הפרות המתפנקות, שחופפות את ראשן ומעניקות חלב שסודו לא נודע לאף אחד מלבד שטראוס. אבל, גימיקים בצד, אין ספק שהמוצר הזה סחף אחריו כת של מאמינים אדוקים, ועלה לדרגה של קאלט בזכות טעמו העשיר, שאין המלים יכולות לתארו.

מאז שירד מהמדף, לפני כעשר שנים, אני ממתינה לחזרתו. ניתן רק לקוות שלפני הסכם שלום עתידי עם סוריה ונסיגה אפשרית מהגולן, יוחזר המוצר למדפים לאלתר. (ענת שלו)

הוא יהיה כאן אחרי המבול ואחרי הפצצה, הוא והג'וקים. הוא - מרכך שיער הוואי. באופן שעדיין לא ידוע למדע, מרכך הוואי הזול לרכישה ולמראה הוא הקונדישינר הכי טוב שנברא מאז המצאת המרכך, והשגריר הכי טוב של הוואי מאז ההולה הופ, למרות שהקשר בינו לבין האיים הגעשיים סמנטי בלבד.

לולא ספרי ההיסטוריה מלמדים אותנו אחרת, אפשר היה לטעון שמרכך הוואי הוא שריד מהתקופה הביזנטית. הוואי עומד איתן כבר שנים, כשמרככים אחרים סביבו עולים ונופלים. צבעו הירוק-רעל שרד את פגעי הזמן. הלוגו שלו נותר כמעט כשהיה, וגם המחיר שלו מחושב בגרושים.

אבל ברגע נמהר אחד, שאירע אי שם בין שנות ה-90 לשנות האלפיים, מרכך הוואי שינה את ריחו. מישהו החליט לתחוב לתוכו את הצמח שכולם נשבעים בסגולותיו: אלוורה, ואז להוסיף לו תה ירוק, ובכך להרוס את יחסי האמון שנבנו עם המותג הזה במשך שנים.

כי למרכך הוואי היה הכל, אבל יותר מכל היה לו את הריח שלו. קשה לתאר את הניחוח הזה, ורק תיאור אחד יקלע בדיוק לתארו: ריח הוואי.

ביום שבו ריח הוואי נמהל בריח אלוורה (ותה ירוק!) נפל דבר בישראל. ובהוואי. אבל ריח הוואי, ככל שיענוהו - כן יפרוץ. הוא מצא מפלט דווקא בסבונים של נקה 7, בניה של חברה מתחרה, וחיכה לרגע שבו יוכל להתגנב בחזרה אל מרכך שיער כלשהו, ואז זה קרה.

בראשית שנות האלפיים נלחשה בארץ השמועה שנחנכה סדרת שמפואים ומרככים של נקה 7, והמרכך הירקרק מביניהם מתהדר בריח הוואי המקורי.

מאז, נראה כי החיים בצד ריחו של הוואי חזרו למסלולם. ואולם עדיין לא הכל בא על מקומו בשלום. זה לא כל כך נעים להשיב "בנקה 7", כששואלים אותך באיזה מרכך את משתמשת. נקה 7 זה סבון; הוואי זה מרכך. אלה סדרי עולם ואל תשנו לי אותם. אנא, השיבו עטרה ליושנה, ואת מרכך הוואי לריחו המקורי. (מירב קריסטל)

קיבינימט, למה מנסים לסבך לנו את החיים? מה כבר ביקשנו? גלידה. רק גלידה. צוננת, טעימה וקלילה ביום חם.

פעם הכל היה פשוט. היו שני טעמים, מקסימום שלושה. היריבות הגדולה היתה בין הפונץ'-בננה לשוקו-וניל. הפונץ'-בננה לקח בגדול; טעם אחד השלים את השני. וזה הספיק לנו. מושלם, לא צריך יותר מזה. היינו מוציאים גלידת סנוקרסט מהמקרר, שהיתה מגיעה בחבילת קרטון, שולפים סכין ופורסים פרוסת גלידה - עם הקרטון עצמו.

זה היה פשוט ונהדר. מדי פעם היינו מבחינים שקרטון הגלידה התכווץ יתר על המידה, והיינו יודעים שכנראה בלילה, אבא טחן את הקרטון ודפק את הדיאטה בלי שאמא תדע. מה לעשות, קשה היה לעמוד בפיתוי.

אבל היום הכל חייב להיות מורכב, מסובך, מתחכם. גלידה בטעם וניל והל; יוגורט דבש עם צנוברים קלויים; אלפחורס; ערמונים; תאנים; במבה; שמנת ועירית. מה זה? מי אוכל את הדברים האלה? ומה זה השטות הזו של גלידה רכה שמציעות לנו היצרניות באריזה ביתית? מי רוצה גלידה רכה? זה גלידה זה? (רועי מנדל)

"אתה נלחם כמו רפתן!"

"כמה הולם, את נלחמת כמו פרה!"

לחלק מכם שני המשפטים האלה לא יגידו דבר, אבל אצל אחדים הם יעלו חיוך. הציטוט הזה לקוח מ"סוד אי הקופים", אולי אחת הסדרות הידועות ביותר של משחקי הרפתקה או קווסטים, בלשון העם.

בתקופה של תחילת-אמצע שנות ה-90, "אי הקופים", "פוליס קווסט", "ספייס קווסט" ועוד משחקי "קווסט" מבית סיירה ואחרים היו ז'אנר המשחקים הפופולרי ביותר בקרב שחקני מחשב, עוד בתקופה שה"פלייסטיישן" עשה רק את צעדיו הראשונים.

ואז, יום אחד, הם נעלמו. טוב, לא ממש ביום אחד, אבל משחקי קווסטים אט-אט נעלמו מהמדפים. לא נהגו משחקים חדשים בז'אנר, והפקות גדולות שכבר היו בביצוע - כמו "סם ומקס 2" - בוטלו.

יש לכך המון סיבות: השתכללות כרטיסי הגרפיקה והופעת הקונסולות, ועלייתם של ז'אנרים שדרשו פחות מאמץ בתחום התסריט, כמו משחקי ירי מגוף ראשון או משחקי ספורט כמו פיפ"א, שפנו לקהל רחב יותר: פחות נישתי ויותר חסר סבלנות למשחק שדרש גם חשיבה.

וכך, עד תחילת שנות האלפיים נעלמו הקווסטים ממדפי המשחקים בחנויות, למגינת לבם של המעריצים המושבעים. אני עדיין מתגעגע אליהם.

יש חטיפי שוקולד שזוכים בכל המזל שבעולם. כזה היה טייגר, שהיה שוקולד וטיגריס בחטיף אחד.

פעם, שמפואי בתי מרקחת נחשבו לשמפואי יוקרה, בעלי פרסונה תרופתית חמורת סבר. אחד הסנוביים שבהם היה השמפו בעל השם הקליט "הד אנד שולדרס" או בשמו העברי: ראש וכתפיים. את הבקבוקון הקטן והיקר (יחסית), שהמוטו שלו היה שונא קשקשים יחיה, ניתן היה לרכוש בבתי המרקחת בלבד.

תאמינו או לא, אבל כך התחיל "הד אנד שולדרס", כיום שמפו עממי להמונים, את דרכו כאן. ריתוקו לבתי מרקחת בלבד שיווה לו איכויות אחרות, שבידלו אותו משאר השמפואים המתגודדים בסופרמרקט, לא הרחק ממדפי הלחם האחיד.

לימים, ריחו האהוב והמעודן השתנה כליל, אריזתו גדלה ותפחה ומחירו ירד, והוא פשט על הסופרים כאחד השמפואים נמוכי המעמד. למרות השינויים הדרסטיים בכל מה שקשור בו, הוא עדיין נותר החייל היעיל ביותר במערכה נגד קשקשי כל העולם, אבל אפו המורם הורד ארצה, וניחוח הדקדנס הפרמצבטי שלו אבד לנצח. (מירב קריסטל)

היו ימים (לא לפני הרבה זמן), שבהם כשרצית לאכול חומוס, לא היית צריך לחפש את אישורו של אבו ראמזי או סמיר הגדול, ולחומוס פשוט קראו חומוס, ולא מחלוטה או מסבחה.

בימים ההם, התענוג הגדול ביותר חיכה דווקא במדף השימורים - חומוס תלמה בקופסת שימורים. אף אחד לא באמת יודע מה בדיוק היה בתוך הקופסה הקטנה והאהובה ההיא; סוג של משחה, אולי בעצם ג'לי, בעיקר הרבה בטון - והכל בצבע צהוב דהוי ומשונה, שאמור להידמות לחומוס.

אבל הטעם... את הטעם הנהדר ההוא אי אפשר לשכוח. היתה בחומוס ההוא חמצמצות מיוחדת שאי אפשר לשחזר היום עם אף לימון. כל קרובי משפחתי ידעו שכשאני מגיע לביקור - לא צריך לבשל, ולא צריך להכין מאכלים מסובכים. מספיק לשמור בארון את קופסת השימורים הקטנטנה הזאת, ואני מסודר.

ואז הגיעה הטרגדיה - יום אחד החליט איזה פקיד במפעלי תלמה שעם כל המבחר שיש היום, לא צריך יותר חומוס בקופסת שימורים. המוצר המקורי נעלם מהמדפים, ואני נותרתי עם הגעגועים - ועם קופסה אחת למזכרת, סגורה ובוודאי כבר מקולקלת, שאני שומר עד היום. (אור גורן, mynet)