שיטת הממשל: איך לשנות והאם הח"כים יסכימו?

תוצאות הבחירות לכנסת  העלו למרכז הדיון הציבורי את סוגיית שיטת הממשל ומידת המשילות בישראל. אל ציפי לבני, אהוד ברק ואביגדור ליברמן - שהצהירו כבר בליל הבחירות על הצורך בשינוי - הצטרף אתמול (ים ב') גם הנשיא פרס. אך לדעת מדעני מדינה בכירים, השינוי במבנה הפוליטי היה צריך להתבצע כבר לפני שנים רבות. לגבי אופי השינוי, הדעות מעט חלוקות.

פרופסור אוריאל רייכמן, נשיא המרכז הבינתחומי, מזכיר שכבר ב-1987 הציעה תנועת "חוקה לישראל" שהיה אחד מראשיה תוכנית לשינוי השיטה ולהפרדת הדת מהמדינה. "קיימנו הפגנות ענק שבשיאן השתתפו רבע מיליון בני אדם בכיכר מלכי ישראל. הגל התעצם עד שב-1992 הצלחנו להעביר את שיטת הבחירה הישירה לראשות הממשלה, מהלך שכשל בגלל שהפוליטיקאים סירסו אותו והשאירו רק את העיקרון", אמר בשיחה עם ynet.

כיום, לדבריו, "המנהיגות הבכירה מבינה שאי-אפשר להמשיך ככה, אבל הבעיה היא שכל שינוי או תיקון שיביא להגברת כוחו של ראש הממשלה או של הרשות המבצעת אינו חביב על המנהיגות הזוטרה, קרי חברי הכנסת.

אלה לא מעוניינים לוותר על כוחם ורוצים להיות מעורבים בכל. לכן, גם אם ראשי המפלגות מאמינים בשינוי - לא יהיה פשוט להעביר אותו בכנסת", אומר רייכמן.

לדברי פרופ' גדעון דורון מהפקולטה למדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב, "הבעיה אצלנו בישראל היא שאנחנו מאוד נדיבים בייצוגיות, אבל חסרים במשילות. החברה הישראלית במאה ה-21 מורכבת מאוד יחסית לנקודה בה התחלנו ב-1948 ונוצר פה פלונטר חברתי שפוגע ביכולת של הרשות המבצעת למשול. אנחנו צריכים להגדיר לעצמנו דרך אחרת שלא תפגע בייצוג מצד אחד וביעילות מצד שני".

הגבינה השווייצרית תחזיק מעמד?

הדרך שמציע דורון - שעמד בראש מפלגת "הישראלים" בבחירות האחרונות - היא השיטה הנשיאותית. "כמו המשטר האמריקני, כמו הצרפתי, בהם הרשות המחוקקת לא יכולה להפיל את הרשות המבצעת והנשיא יכול לפעול לטובת בוחריו במרווח זמן. נשיא שיכול להרכיב ממשלת מומחים ולא חייב למנות את חברי הכנסת שתחתיו לשרים, אלא אנשי מקצוע. מה שקורה היום הוא ששר אוצר לא מבין בכלכלה ולשר ביטחון אין רקע צבאי. זה מוביל לשלטון פקידות".

דורון מדגיש כי התנאי הבסיסי למשטר הנשיאותי הוא כינון חוקה. "זה נשמע אבסורדי, אבל הודות לחוקה האמריקנית כוחו של הנשיא קטן יותר משל ראש ממשלת ישראל. למשל, הנשיא שם לא יכול להכריז על מלחמה בלי אישור הקונגרס, לעומת ראש הממשלה אצלנו. חוקה תבטיח שלא יקרה מצב בו נשיא יבוא אחרי ארבע שנים של קדנציה ויחליט שהוא רוצה להמשיך בתפקידו, כמו מה שפוטין עשה בעורמה ברוסיה, או מה שצ'אבס עושה עכשיו בוונצואלה".

אבל במדינה בה הסכמה היא תופעת טבע נדירה והמחלוקות חוגגות, כיצד תגיע החברה הישראלית להסמכה על סעיפי חוקה? התשובה של דורון היא "גבינה שוויצרית". "למרות שהיא טעימה יש לה חורים. ככה אני רוצה את החוקה שלי. הדברים המרכזיים יוסכמו וינוסחו ואת שאר החורים והאי-ודאות נשאיר לדיון". 

על נחיצות הבחירות האזוריות אין מחלוקת. לפי רייכמן, "בשיטת בחירות זו לציבור תהיה יכולת השפעה גדולה יותר על חברי הכנסת, בניגוד למצב היום בו הכוח מצוי בידי מתפקדי המפלגות. את תוצאות הפריימריז קובעים היום אולי שמונה אחוזים מהבוחרים, חצי מהם בכלל חברי ארגוני עובדים או חמולות שבסוף בכלל לא מצביעים לאותה מפלגה. בנסיבות כאלה קשה להשפיע על נבחרי הציבור". 

"כל העולם הדמוקרטי פועל בשיטה האזורית"

גם דורון סבור שכך תיפתר אחת הבעיות המרכזיות של הפוליטיקה הישראלית כיום: איכות אנשיה. "חוץ מישראל וסלובקיה, כל העולם הדמוקרטי פועל בשיטה האזורית. הבחירה כרגע היא ברמה הארצית ולאזרח הקטן אין מושג במי הוא בוחר. אתה שם את ציפי לבני בקלפי אבל מקבל יחד עימה בתחתית הרשימה אנשים שמעולם לא שמעת עליהם. ככל שהמערכת קטנה יותר, אישית יותר, מקומית יותר, האחריות של הנבחר כלפי הבוחר עולה".

דורון קורא לשינוי השיטה ועכשיו, ללא עצירות ביניים בדרך, ולכן גם מתנגד לדרישה החוזרת להעלאת אחוז החסימה -

העומד כיום על שני אחוזים. "כשיש שיטת בחירות אזוריות לא צריך אחוז חסימה", הוא אומר, "וגם כך זה יכול להוביל לאיחוד מפלגות או להיעלמותן, כשהבוחרים נותרים ללא קול בכנסת".

למרות הקושי הרב ונסיונות העבר הכושלים, רייכמן סבור שהפעם יש סיכוי לשינוי - ושמערכת הבחירות הבאה תתקיים כבר בשיטה החדשה. "אנחנו קרובים לשינוי יותר מאי פעם. הציבור לוחץ לכך והלחץ רק יילך ויגבר. לא די ברצון של ראשי המפלגות".