כן, הם יכולים, הבכירים

נניח שארגון צדקה כלשהו, אולי ארגון פשע, מעוניין מסיבות השמורות עמו לרכוש את הבן או הבת שלכם. הוא דופק על דלתכם ברוח טובה ומבקש אותו תמורת מיליון דולר. מיליארד דולר. טריליון דולר. כמה אנשים היו מסכימים לעסקה כזאת עבור כל סכום כסף שבעולם?

השאלות המרגיזות הללו מחדדות נקודה טריוויאלית לכאורה: ילדים חשובים מכסף. אבל המציאות מוכיחה שאנחנו מתנהגים כאילו כסף חשוב מילדים, ובהרבה.

כמעט כל אחד מפקיד מדי חודש את כספו בבנק, בידי מנהל/ת סניף, וכמעט כל הורה מפקיד את ילדיו מדי יום בגן או בית ספר, בידי גננת או מורה. אבל אם ילדים חשובים מכסף, מי חשוב יותר - אלה ששומרים על הכסף או אלה ששומרים על הילדים? על מי מוטלת אחריות גדולה יותר? כישוריו של מי ישפיעו יותר על ה"מוצר" שהוא שומר עליו, וכתוצאה מכך – על איכות החיים והחברה? וכפועל יוצא, למי מגיע שכר גבוה יותר? מדוע מנהל סניף בנק משתכר 30 או 40 אלף שקל בחודש, סכום שאף מורה לא ישתכר גם אחרי כל הרפורמות בעולם?

ההשוואה בין מנהל הבנק והמורה היא רק דוגמא אחת מני רבות לעיוותים העצומים בשיטת השכר שיצרה כלכלת השוק. היא ממחישה את האבסורד. לאופן התנהלות המנהל יש השפעה שולית על האופן שבו נשמר כספו של הלקוח. לכל היותר, הוא יכול לסייע ללקוח בבחירת תוכנית השקעה ראויה, או לפתות אותו להרפתקאות וטעויות פיננסיות.

למורה ולגננת, לעומת זאת, יש השפעה על מצבו של הילד יום יום ושעה שעה. הם צריכים לקבל מידי יום, בזמן אמת ותחת לחץ, החלטות קשות שמשפיעות על כישורי הלמידה של 30 או 40 ילדים, על התפתחותם הרגשית, על עולם הדימויים והערכים שלהם ועל חייהם החברתיים. הם תורמים לחברה יותר ממנהל הבנק. ומה הם מקבלים בתמורה? זאת, כאמור, רק דוגמא אחת.

מיידוף בגן הילדים?

המשבר הכלכלי העלה לכותרות את הסוגיה המרגיזה המוכרת בשם "שכר הבכירים". שכר המנהלים, במגזר הציבורי כמו במגזר הפרטי – תמיד היה שנוי במחלוקת. ככל שהשכר נסק, כך גברה הביקורת הציבורית על גובהו. היא גלשה עוד לפני המשבר מהשיח ה"חברתי" אל הממסד - לעיתונות הכלכלית, לוועידות בעלי העסקים ולדיונים בגופים המוסדיים המממנים את החגיגה. אבל השיח נסוב על הגובה הראוי לשכר אסטרונומי, על המינון ולא על עצם קיומה של התופעה. הוא עוסק בשאלה האם ראוי להעלות את שכר המורים ולהגביל את שכר המנהלים, כך שמנהל סניף ירוויח "רק" פי שלוש מהמורה, והמנכ"ל פי 100 ולא פי 200. עצם קיומה של החגיגה החזירית נתפש כתופעת טבע, ומי שמערער עליה נתפש כ"פופוליסט", נאיבי והזוי במקרה הטוב, חורש מזימות פוליטיות במקרה הרע. 

"המנהל מכניס לבנק מיליארד שקל בשנה, מגיע לו להרוויח", נאמר לכל מי שהעז לחשוב אחרת, "יש להם ידע, הם למדו והשקיעו", ומי שעדיין לא השתכנע שמע את טיעון המחץ: "אם הם ירוויחו פחות, הם יברחו למקום אחר".

המשבר הכלכלי חשף את השקרים הללו: מתברר שלא מעט מנהלים במוסדות הפיננסיים המובילים בעולם טעו טעויות איומות; ההילה הזוהרת שארגו להם דובריהם ויחצ"ניהם, השחץ והרהב, לא היו במקומם; הרבה מאתנו לא היו ישנים בשקט אם אדם כמו הנרי פולסון, או יעקב פרנקל, או לב לבייב, או, להבדיל, רוברט מיידוף ישמרו על ילדיהם, לאור ההרפתקנות הילדותית שגילו כשהיו אמורים לשמור על כספם.

היוזמות הפוליטיות הברוכות בארץ ובעולם להגבלת שכר הבכירים עוסקות רק בצמצום הפער. ברק אובמה הגביל את השכר בחברות כושלות שמקבלות תמיכה ממשלתית לחצי מיליון דולר בשנה. שלי יחימוביץ' רוצה להגביל את שכר

המנהלים לפי 50 מהשכר המינימלי של עובדיהם. הפוליטיקה מתנהלת בעולם המציאותי, ואינה יכולה או צריכה לגלוש לתחום האוטופי. אבל בינינו, כדאי לומר את הדברים באופן פשוט וברור: לשכר המנהלים אין כל הצדקה מוסרית. הם מקבלים אותו בגלל שהם יושבים קרוב לצלחת וגוזרים את הקופון לעצמם, ורק בשל כך.

הם בעלי השליטה והם קובעים את השכר, והם יעדיפו תמיד לשמור את הטוב ביותר - לעצמם. שיטות כלכליות אחרות שהבטיחו שוויון לכל כשלו וייכשלו גם בעתיד, לא בגלל שהיו מוסריות פחות, אלא בגלל שהחתול תמיד ישמור על השמנת. זאת הסיבה היחידה לחגיגה החזירית. אין להם שום זכות מוסרית להשתכר כך, אבל הם ימשיכו לעשות זאת כי הם יכולים. כן, הם יכולים.

תני גולדשטיין, עורך ערוץ הכלכלה ב-ynet