טיפול בהלם
הסופר דרור בורשטיין נזכר בשני ספרים שהכניסו אותו למן מצב הלום של חלום: "אדון מנוחה" של אבות ישורון ו"אומרי שיר על סף מוות" שתרגם יואל הופמן. מחזיר אהבות קודמות
יש שני ספרי שירה שאני זוכר את הרגע בו אחזתי בהם; האחד הוא "אדון מנוחה" של אבות ישורון והשני הוא "אומרי שיר על סף המוות", שתרגם מיפנית יואל הופמן. איך לתאר את ההרגשה עם הספרים האלו? זה כמו שקמים בבוקר של אובך, ובחוץ יש אור צהוב, לא מהעולם הזה. אתה עומד מול החלון ושואל את עצמך ברצינות אם זה חלום או מציאות. זה קרה לי עם האובך האחרון של סוף טבת. וזה קרה לי עם הספרים האלו, אלא שלא אובך עלה מהם אלא רקיע צלול.
ההלם מול הספר של ישורון נבע דווקא מכך שהוא דיבר בקול מוכר; אני בן למשפחת יהודים פולנים. סבי האחד היה נגר והשני סנדלר. אני זוכר את הכלים שלהם: מקצועה מחוספסת מלאת כתמי דבק מגע, מלחציים חלודים, פלס נגרים שממשיך לסמן את הישר גם כעבור חמישים שנה, פיסות עור, שרפרף נמוך, שבר פורמייקה המשמש למשיחת הדבק ועוד.
סוג זה של חספוס חומרי, דיבור של מרצע ושל סדן ברזל שחוק, כמו יידיש ועברית מהולות ורצוצות - היה פס הקול של הדיבור ששמעתי כילד ברמלה ובנתניה. בכל זאת, אף פעם לא היה קשר בין הספרות שקראתי ובין הדיבור הזה. בגיל שמונה עשרה הערצתי את עמוס עוז ואת נתן אלתרמן. לא חשבתי שיש צורך במשהו אחר.
משורר קשיש מרעים בקולו
המפגש עם ספרו של אבות ישורון בא לי אחרי צפייה אקראית בסרטו של אמיר הראל "אבות ישורון 1990". לא ראיתי את הסרט מאז, אבל אני זוכר את המשורר הקשיש מרעים בקולו על יונתן רטוש. לא ידעתי כלום על שירה, אבל זיהיתי את הדיבור, את המבטא, כמו יהודי שנקלע לארץ רחוקה והוא שומע זמירות יהודים בערב שבת ומריח ריח של דג מלוח. אני זוכר את הצרידות העמוקה ואת מסירות הנפש בקריאת השירים.
במיוחד אני זוכר את השיר "אדון מנוחה", אולי מן הספר שמיהרתי לקנות ואולי מההקראה בסרט. לא אצטט ממנו משום שיש לקרוא אותו במלואו, בלילה, ובניקוד המיוחד לאבות. אילו היה יעקב הנאבק עם המלאך איש זקן בדירה בשכונת שפאק בתל אביב, אולי כך היו דבריו נשמעים.
בא אליו מלאך המוות והוא מקלל אותו, מתחנן לפניו ואומר לו בדיוק מה הוא מתכוון לעשות לפני מותו. הוא יחרבן וינגב ויתגלח. הוא מנצח את מלאך המוות לא בחלקות לשון או בשיר יפה מהסוג של אורפאוס, אלא בעצם אנושיותו. אנושיות שהיא גם הליכה לבית שימוש וקללות בחצי עברית חצי יידיש. זה היה לי כל כך מוכר. בבת אחת נסגרה לי דלת ונפתחה לי דלת אחרת בספרות. הרגשתי כאדם שחזר הביתה.
לראות אווז חולה בלילה קר
הרגשה דומה של תדהמה אני זוכר מספרו של יואל הופמן; ספר שלם של שירים שנכתבו על סף המוות, או שנושאם הוא מוות. אין זה כלל ספר עצוב או קודר, אלא ספר של פליאה חוזרת ונשנית מול יופיו של העולם. מה הכרתי אז? קצת חיים נחמן ביאליק, קצת נתן זך, לא מעבר לכך. ואז קראתי את שיר המוות של הַקוּרוֹ (מת ב-1766):
אַוָּז בָּר חוֹלֶה
יוֹרֵד כּוֹשֵׁל
בְּצִנַּת לַיְלָה
הסתכלתי למעלה, הסתכלתי למטה, הסתכלתי לצדדים - זה כל השיר. בניגוד לשירים של אבות שזיהיתי בהם משהו מוכר, בשיר זה, ובעשרות הרבות של השירים הנוספים בספר, לא היה שום דבר מוכר. עדיין היה זה כאילו אמרתי אני בעצמי את המילים האלו, כאילו אני בעצמי ראיתי את האווז החולה בלילה הקר. קראתי את שירו של קוֹהָא (מת בשנת 1897):
אֲנִי מַשְׁלִיך אֶת מִכְחוֹלִי –
וּמֵעַתָּה אָשִׂיחַ יְשִׁירוֹת
עִם הַיָּרֵחַ
אני זוכר שנזכרתי בשיר הזה אחרי כמה ימים, כשראיתי ירח דק בחוץ. כשקראתי בשירו של אבות ישורון את הפסוק "אמש בליקוי ירח הייתה הצפה", איכשהו השירים התחברו, דרך הירח. ההצפה של אבות הייתה ההצפה של קוהא והן היו ההצפה שלי. כשקראתי אחרי כמה שנים בספרו של יואל הופמן "גוטפרשה" (כתר, 1993) סיפור קטן על הילד יחיאל פרלמוטר, הלא הוא אבות ישורון, לא הופתעתי בכלל.
- יואל הופמן, "אומרי שיר על סף המוות", מסדה 1985; "אדון מנוחה", אבות ישורון, הקיבוץ המאוחד 1990.
- ספרו החדש של דרור בורשטיין "קרוב" יצא לאחרונה בהוצאת כתר. מספריו הקודמים: "אבנר ברנר" (עליו זכה בפרס ברנשטיין), "ערים תאומות" (2004), "הרוצחים (2006), "בלי שום מקרה מוות: סיפורים מקיבוץ לוחמי הגטאות" (2007). בורשטיין, יליד 1970, לשעבר מבקר ספרים ועורך תכניות בקול המוזיקה, כיום מלמד בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב ובמכללת עלמא.
לפנייה לכתב/ת 
