איך לגדל ילדים ולא להתאשפז באברבנאל?
שנות ה-2000 הביאו איתן הרבה מכות להורות. הפסיכולוג גיל ונטורה דיבר על זה עם מאות הורים ושאל כל אחד מהם: מהן המכות הכי קשות לדעתך? התוצאות לפניכם - חומר למחשבה, רגע לפני יום המשפחה
גיבור מודרני אפור מהלך תחת גשם של לחצים. מימין, משמאל, מלמעלה, אפילו מלמטה. לפעמים יש לו שיער ארוך וקוראים לו "אמא". לעיתים הוא נושא זיפים. כולם אומרים לו מה לעשות. הרבה מנסים לשלוח יד אל הארנק שלו. לא תמיד הוא שם לב אליהם. תבינו, הוא עסוק. יש לו משפחה לגדל.
בשנה וחצי האחרונות טחנתי את הארץ בהרצאות, סדנאות, פיצוציות ומיני מתיקה. פגשתי המון הורים. חברים למסע. אנשים מעוררי כבוד. אשכרה. פרשתי לפניהם את משנתי הצנועה בכל הנוגע לסוגיה הסבוכה "כיצד מגדלים ילדים בישראל של שנות ה-2000 בלי להתאשפז באברבנאל".
בגדול, ההשקפה שלי ניצבת על שתי רגליים פשוטות. הראשונה: עמוק בפנים, ההורה הממוצע יודע טוב יותר מכולם מה נכון לילד שלו. השניה: משימת ההורות מחייבת את ההורה להכיר לעומק את הכוחות הסמויים שפועלים עליו – ואנחנו מדברים פה על שורה ארוכה של מכות כלכליות, טכנולוגיות, פסיכולוגיות ותקשורתיות.
עמדתי מולם. דיברתי. תיארתי את רשימת עשרת הגורמים הבעייתיים ביותר שאני רואה. בסוף ביקשתי מהם לבחור. פשוט לבחור את שלוש המכות שכואבות להם יותר מכל. הם סימנו ואני אספתי. זה לא ממש סקר שיטתי. כולה 242 תשובות, אבל יש לזה מאפיין אחד לפחות של סטטיסטיקה טובה: זה עושה לך לחשוב.
אז בלי שהיות, הבה ונציג את השלישייה המנצחת (ועל כך אמרו קדמונים – עוד ניצחון כזה...):
מקום שלישי: התמוטטות הזוגיות והעלייה בשיעורי הגירושין
כאן היתה לנו תחרות צמודה. לא מעט הורים ציינו את "קריסת המשפחה המורחבת" כיבלת כואבת על מהלך החיים שלהם. מסתבר שהכמיהה לתרופות סבתא ובעיקר לחוכמתה, מתעצמת ככל שאנחנו הופכים יותר מתוחכמים טכנולוגית.
אבל, נחזור למצעד. היה היה פעם עורך דין חכם לענייני אישות שאמר משפט מתפוצץ מעודף תבונה פסיכולוגית: "הדבר הטוב ביותר שאב יכול לעשות למען ילדיו הוא לאהוב את אימם". שמעתם, מטרוסקסואלים? עכשיו תפנימו: זוגיות היא המתדלק האולטימטיבי של חיי המשפחה.
ההורים שדיברתי איתם מרגישים שאצבענו הישראלית קלה מדי על הדק הגירושין. רבים וטובים כבר נדרשו לסוגיה הזו, שזכאית לטור בפני עצמה (יגיע, יגיע). בעולם שכל כך מפתה אותנו להגיע אל החופש האינדיבידואלי ולמצות אותו עד תום, אנחנו משליכים מאחורינו לא רק בני זוג טרחניים, אלא גם יצורים קטנים שאיבדו 50% מיסודות העולם שלהם.
מקום שני: העמדת הילד במרכז
כבר מהשלבים המוקדמים של התחרות, הסתמנה מגמה ברורה בקרב חבר השופטים לגבי המקום השני. הילד תפס יותר מדי את מרכז הבמה המשפחתית, מודה ההורה הישראלי תוך הכאה חצי גלויה על חטא.
כיצד הפכה מדינת ישראל לפס ייצור לדיקטטורים קטנים? הרבה טבחים תורמים לתבשיל הזה: אשמה שמפומפמת להורים השכם והערב על נזקים אפשריים שהם גורמים בהיסח הדעת לנפשו הרחומה של העולל, חברות ותאגידים שמתלבשים כמוצאי שלל רב על חוסר יכולתו של אדם צעיר לדחות סיפוקים – כל אלה מובילים את ההורה הישראלי לוותר על הצבת גבולות שתועלתה העיקרית היא בטווח הארוך, ולהעדיף כמה דקות של שקט בטווח הקצרצר.
ראשנו העמוס מדאגות הולך ומאבד את כושר היוזמה והתכנון ומפקיר את השליטה בהתנהלות המשפחתית לידי דרדק שנועל מידה 30, לא נבחר לתפקידו באופן דמוקרטי ויכולתו לקבל החלטות רציונליות תחת הפגזה של פיתויים דלילה כפטרוזיליה ישנה.
לא באתי להלקות אתכם. אלוהים יודע כמה פעמים נעלתי אני את פיו המצווח של ילדי המתוק בתערובת גלידה/שוקולד/טופי, למען יחדל מזעקותיו ויפנה את קליפת המוח שלי למעט חשיבה בהירה. אני רק רוצה להרים פה קלישאה להנחתה – אף פעם לא מאוחר להתחיל.
ובמקום הראשון... קיצור זמן ההורות!
בנוק אאוט. עם יד אחת קשורה. הגורם הזה הותיר את מתחריו הרחק מאחור למן ההתחלה. לפחות על פי האנשים שאני פגשתי, ההורה הישראלי משווע, צורח, לעוד זמן הורות. עוד שעה לבלות במחיצת הילדים.
תגידו צדקנות? אני לא חושב כך. הגורם הזה בעצמו נובע מהמון גורמים אחרים: לחץ כלכלי הולך ותופח, עליית הקריירה לראש סולם הערכים בזהות הפנימית, סביבה אנושית עתירת גירויים ששוחקת את מערכות הקשב שלנו. כל האלמנטים הללו משאירים לנו פחות זמן איתם. הרבה פחות.
גם הפסיכולוג האלטרנטיבי ביותר יודה שההיסטוריה המוקדמת של האדם משפיעה באופן כלשהו על ההווה שלו. מה שהיה – סביר מאוד שיהיה. אמא ואבא היו ויישארו מדריכי הכושר ומורי הנהיגה האולטימטיביים של הילד. ההתנהלות שלו על כביש החיים תושפע באופן היסטרי מכמות הביטחון והחום שהורעפה עליו בשנים הראשונות. יכולתו לשתף פעולה עם בני אנוש אחרים – בלימודים, בעבודה ובמיטה – אף היא קשורה קשר אמיץ למידה שבה הילד הזה חוּבק והוּחזק בראשית תולדותיו. כל מי שרוצה להגיד "קלישאה" מוזמן פורמלית לקפוץ לי. אף מטח ציניות לא יעלים את חשיבות המגע המנחם והאינטנסיבי של ההורים.
אני חושב, אם אני מנסה להביט בנתונים הללו מכיסא הבמאי, שההורה הישראלי אומר לעצמו אמת חיים פשוטה: השגת המטרה של משפחה טובה ומתפקדת מחייבת אותך לוותר על משהו אחר. לבלוע צפרדע כזו או אחרת ולהתפשר. השאלה היא אם יש באפשרותנו, בקיום הדחוס של שנות האלפיים, לבצע את הפשרה הזו באהבה.
היו עוד נתונים פיקנטיים שתרמו לי כל אותם הורים. נאפסן אותם לטורים הבאים. שיהיה יום משפחה שמח.
- תודה לאייל ולכל ההורים המקסימים מביה"ס האזורי צופית שעזרו לי להגיע לישורת האחרונה.
גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג, מעביר קורסים והרצאות בנושאי הורות ובנושא החשיבה היצירתית, יועץ קריירה ומאמן חשיבה, מרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואחראי ארצי על קורס אינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.
