הדחה פזיזה ומזיקה

שוב קפץ האהוד לראש הממשלה. הדחתו של עמוס גלעד מהמגעים עם מצרים היא מעשה לא נבון ואפילו פזיז מבחינה מדינית; הגשת התלונה לנציבות שירות המדינה, בנוסף לכך, היא מהלך לא מידתי, שמעיד יותר על ה"פיוז הקצר" של המגיש מאשר על כובד האשמה של גלעד.

אין ספק שהאלוף במילואים סרח. הוא רמז פומבית שאולמרט הזניח את עניינו של גלעד שליט ואף האשים אותו בכך ששינה פתאומית את עמדתו בנוגע לאופן ניהול המשא-ומתן עם חמאס בתיווך מצרים. גלעד אף השמיץ - כנראה לא בצדק - את עופר דקל, המתווך מטעם ראש הממשלה לעניינו של גלעד שליט. מעבר להעלבת הראש, הכפשת תפקודו וחוסר הלויאליות, דבריו הסבו כנראה נזק ליחסי ישראל-מצרים. הם אוששו את הטענות המצריות והציגו את עמדתה של ישראל בעניין המעברים כבלתי מתפשרת. נוסף על כל הצרות, גלעד גם סירב להתנצל על דבריו בטענה שמה שאמר נכון עובדתית, וכי רק הגיב על האשמות שאולמרט ומקורביו הטיחו בו בשיחות עם עיתונאים.

כל אלה מצדיקים בהחלט את שיחת הנזיפה, שערך אולמרט לגלעד ולשר הביטחון המגבה אותו. אבל הדחת גלעד מהמגעים עם מצרים בתקופה כה קריטית גורמת נזק חמור פי כמה לאינטרסים של מדינת ישראל, מאשר הדברים שאמר גלעד באותו ראיון מתלהם. גלעד הצליח למצב עצמו בעת ובעונה אחת כאיש אמונו של הממשל המצרי וכיועץ שקול ומעמיק לשר הביטחון של ישראל, כלומר: איש ששני הצדדים נותנים בו אמון ובצדק כ"סיביל סרוונט" ללא דופי, שאפשר לסמוך עליו במגעים הרגישים. לפי הקוד המזרח-תיכוני, הדחתו מהמו"מ פירושה סטירת לחי עקיפה אך פומבית למי שנתן בו אמון ונשא ונתן באמצעותו - לנשיא מובארק ולראש המודיעין המצרי הגנרל סולימאן. הדחה זו, כשהיא באה בנוסף להחלטת הקבינט להתנות את פתיחת המעברים בהתקדמות המו"מ בעניין גלעד שליט - בניגוד לבקשה מפורשת של נשיא מצרים - היא עלבון כפול למצרים.

העלבון מחבל

החלטת הקבינט היא מהלך שקול וכנראה גם נכון כשלעצמו, ולכן לא היה מנוס מלקבלה. אבל להוסיף עליה עלבון למצרים בדמות הדחת איש אמונם - זה כבר מעשה הגובל בטיפשות, ובוודאי שהוא פזיז ומזיק. צריך להכיר בעובדה שישראל זקוקה כעת לתיווך המצרי ולרצונה הטוב של קהיר יותר מאי פעם בשלוש השנים האחרונות. המגעים שניהל לאחרונה ראש הממשלה לשחרור שליט בערוץ נפרד נקלעו למבוי סתום. צרפת, קטאר, טורקיה ונורבגיה לא הצליחו להשפיע על נשיא סוריה ובאמצעותו על חמאס (או על חמאס ישירות) להגמיש את עמדותיו בעניין החייל החטוף. לכן נותרה מצרים המתווך היחיד.

מצרים היא גם כעת הגורם העיקרי שיכול לחסום ביעילות את הברחות הרקטות, הנשק, חומרי הנפץ והמומחים לחמאס ברצועה. יש בעניין זה הסכם כתוב (בפעם הראשונה), שעמוס גלעד השיג עם המצרים בעקבות "עופרת יצוקה". הסכם טוב, שרק מחכה ליישום בשטח. המצרים גם אמורים לתווך בעניין הפסקת האש, וידוע שהם אינם עושים הנחות לחמאס. בקיצור: עלבון למצרים מחבל בשעה זו באינטרס הישראלי.

למען האיזון צריך להעיר, שבנושאים שבהם היא מתווכת בינינו לבין חמאס - מצרים משרתת היטב גם את האינטרסים של עצמה. אבל כשמובארק ועומר סולימאן נעלבים, לא אצה להם הדרך. הקיפאון שהשתרר במגעים עם מצרים אינו מסכל רגיעה או את שחרור גלעד שליט, אבל הוא מעכב אותם. אחת ההוכחות לכך היא היד הקלה והמתירנית שמגלים המצרים בימים האחרונים כלפי ההברחות בציר פילדלפי ובמעבר רפיח. יש סימנים נוספים לכך שמצרים הנעלבת גוררת רגליים בעניין שחשוב לישראל. בסופו של דבר הכל יבוא על מקומו בשלום, אבל באיחור רב - שמשמעותו סבל לגלעד שליט וליישובי עוטף עזה.

ארבעה חודשים מבוזבזים

פן מזיק נוסף של פרשת עמוס גלעד הוא מערכת היחסים המעורערת בין

ראש הממשלה לשר הביטחון. אולמרט מדיח את גלעד - ברק תומך בגלוי, וכמו כדי להעצים את טירוף המערכות הכללי, מבהיר הבוקר שהוא מוסיף לנהל מגעים מול מצרים מטעם מערכת הביטחון. מי ייקח ברצינות ממשלה ששני קברניטיה המרכזיים מתנגחים זה עם זה בפומבי? וכל זה בשעה שמתברר שאיראן קרובה משהעריכו ליכולת לייצר פצצה גרעינית, אמנסטי מאשים את ישראל בפשעי מלחמה וחיזבאללה עלול להתפתות לנצל את המצב למכת נקם על חיסול מורנייה.

שלושה עניינים ביטחוניים אלה אינם יכולים לחכות לממשלה הבאה - הם מחייבים טיפול מיידי והשגחה על בסיס יומיומי. גם אם נתניהו ירכיב ממשלה תוך שבוע, זו תהיה ממשלה צרה שיהיה בה שר ביטחון חדש, שיצטרך ללמוד את הנושאים או לפחות להתעדכן. הוא וראש הממשלה הנכנס יצטרכו לגבש נהלי עבודה, וכך גם בתוך מערכת הביטחון. יעברו לכן לפחות כמה חודשים עד שהקבינט הביטחוני החדש (ללא קשר לעמדותיו הבעייתיות) ילמד ויתפקד. יידרשו לפחות ארבעה חודשים עד שתהיה ממשלה מתפקדת בישראל, ובינתיים יוחמצו הזדמנויות ויוזנחו עניינים שאפשר לפתור אותם כעת. הכל, אבל הכל, בגלל אגו.