מחקר: כ-10 אחוז מהמים דולפים מהצינורות

התקלה במערכת הביוב באור יהודה, והצורך לשדרג את מערכת הביוב בצפון תל אביב בשבוע שעבר מעידים כי משק המים של ישראל לא רק מתייבש - אלא גם מתיישן. בעוד שכולם נקראים למהר במקלחת ולחסוך כל טיפה, כמויות גדולות של מים שפירים הולכות לאיבוד כתוצאה מצנרת ישנה ודולפת, וכמויות גדולות של שפכים יורדות לטימיון ולא מטוהרות להשקייה במכוני הטיהור העירוניים.

דו"ח חדש שהוכן במכון שמואל נאמן של הטכניון עבור ועדת החקירה לניהול משק המים מגלה כי כ-64 מיליון מ"ק של מים שפירים אובדים בכל שנה כתוצאה מפחת - דליפות, נזילות ואובדן של מים בצנרת. ברשויות מקומיות מסויימות פחת המים עומד על כ-5 אחוזים מהכמות ואף פחות מכך; לעומת זאת, ברשויות אחרות הפחת גבוה בהרבה מהממוצע, ועומד על כ-25 אחוז מהכמות ואף יותר.

עוד על דליפות מים:

• לא מחלף. מהיום אמרו מקלחת "הכפר הירוק"
• "מקלחת הכפר הירוק": כעבור שלושה ימים התקנה טופלה
• רגע לפני שמייבשים לנו את הדשא / ד"ר סינייה נתניהו
  

ב-2006 למשל, הפחת בהוד השרון היה 1.66 אחוז; בלקיה ורמה הפחת היה 46 אחוז. במעל 50 רשויות עירוניות עמד הפחת על מעל ל-12 אחוז - פחת שכלל אינו עומד בגבולות המותר בתקנות המים. מעבר לכך, רק ב-99 רשויות מתוך 201 נשמר פחת המוגדר כסביר על פי אמות המידה המקובלות בעולם, ועל ידי המינהל למשק המים ברשויות המקומיות. במעט מאד רשויות (14) מדווח פחת הנחשב כנמוך, ומעיד על ניהול טוב של רשת המים.

סקר שבוצע לצורך הדו"ח מצא כי ניתן, באמצעים הטכנולוגיים הקיימים כיום, "להציל" לפחות 30 מיליון מ"ק מהמים האבודים הללו. למים הללו יש מחיר: בהנחה כי העלות האלטרנטיבית של מים בישראל היא כחצי דולר למ"ק, הרי שמניעת דליפת המים מהווה תועלת למשק בסך 15 מיליון דולר בשנה.

חלק גדול מפחת המים העירוני מקורו בהשקיית הגינות הציבוריות. הדו"ח מצא כי קיים חוסר מידע אמין בנוגע לכמויות המשמשות להשקיית גינות ציבוריות משום שאין מנייה של הכמות הנצרכת בפועל, ואין בקרה של ממש על עלייה או ירידה בצריכה בהשוואה לצורך האמיתי (כמות הגינות). מידע מדויק על הצריכה אינו קיים גם במקרים של מבני ציבור או ברזי כיבוי, כך שקשה יותר לאתר נזילות ודליפות במערכות אלה.

100 מיליון מ"ק של שפכים לא מנוצלים

הדו"ח מצביע גם על ליקויים בכל הקשור להשבת השפכים להשקייה בחקלאות. על פי האומדנים, כ-100 מיליון מ"ק שפכים אינם מגיעים כלל למכוני הטיפול בשפכים ומבוזבזים. חלקם זורמים לנחלים או לים וחלקם מחלחל לקרקע, וכך הם גורמים לזיהום קרקע ועלולים לגרום גם לזיהום בארות מים המשמשים לשתייה.

חמור מכך: כאשר מדובר על שפכים שדולפים מהצנרת העירונית, יש לרשות לכאורה אינטרס שהם לא יגיעו כלל למכוני הטיפול בשפכים (מט"שים) שכן האזרחים כבר שילמו בעבורם את אגרת הביוב לרשות, ודליפתם מאפשרת לרשות "לחסוך" את התשלום למט"ש. ה"חסכון" הזה פוגע בסביבה, בקרקע ובמקורות המים.

עוד עולה מהדו"ח כי רק כ40 עד 50 אחוז מכלל המים המסופקים לצריכה עירונית (ציבורית, ביתית ותעשייתית) מושבים במט"שים לקולחין. לאן הולכים המים הללו? על פי הערכות, כ-10 אחוזים בממוצע אובדים במערכת כתוצאה מצנרת לקויה, וההשקייה הציבורית צורכת בין 15 ל-20 אחוז מהמים המסופקים לעיר. ההפרש הוא של 15 עד 20 אחוז מהמים, ואת חלקו ניתן להסביר באי השבת מים מהמגזר התעשייתי. המשמעות חמורה: לאחר שהם נצרכים בתעשייה, המים לא מנוצלים שוב להשקייה חקלאית, וייתכן שהם אף מוזרמים לים כשהם רוויים בחומרים מזהמים.

יש איפה לחסוך

הדו"ח ממליץ לפקח באופן הדוק יותר על השימוש במים ברשויות המקומיות - הן מים שפירים ומי קולחין. המומחים טוענים למשל שניתן לחסוך כמויות ניכרות על ידי השקיה ציבורית נכונה יותר, ושימוש מושכל בצמחייה מתאימה שאינה צורכת השקייה מרובה. לדבריהם, ניתן לחסוך כ-30 מיליון מ"ק על ידי הורדת רמת ההשקיה מהמצב הנוכחי לרמה של 500 מ"ק לדונם לשנה.

לדברי ד"ר אופירה אילון, שעמדה בראש צוות המומחים שגיבש את הדו"ח, "האחריות לתחזוקה של מערכות המים והביוב מוטלת בראש ובראשונה על הרשויות המקומיות. הן יעילות מאוד בגביית תשלומים מהאזרח, אך כאשר מדובר במים שפירים המשמשים לצרכי הרשות עצמה (כבוי אש, מבני ציבור, גינון וכו') הרשות לא תמיד יודעת בכמה מים היא משתמשת וכמה אובדים בגלל דלף".

לדבריה, יישום הפתרונות המוצעים בדו"ח יכול להיעשות בלוח זמנים קצר יחסית, כך שעדיין לא מאוחר. "בעוד שהמדינה מנסה לחנך את הציבור לחסוך במים, מים רבים הולכים לאיבוד כתוצאה ממערכות מים מוזנחות וטיפול נחות בתשתיות במשק המים הלאומי".

ממרכז השלטון המקומי נמסר בתגובה כי אחזקת צנרת המים ברשויות המקומיות במדינת ישראל היא מהטובות בעולם המערבי המודרני אם לא הטובה שבהן. "ההוכחה לכך היא העובדה שהדלף מהצנרת היא בסדר גודל של כ-2 עד 3 אחוזים, שהם כ-12 עד 18 מליון מ"ק בשנה, ולא למעלה מ-60 מליון מטר קוב כמפורט בכתבה".

במרכז הדגישו כי יש הבדל בין דלף מים ובין צריכה לא נמדדת והדוגמאות שהובאו בדו"ח מוכיחות זאת. לפיכך, סביב לקיה מתגוררת פזורה בדואית גדולה הלוקחת מים מרשות המים ללא תשלום ולכן לא מדובר בדלף אלא בצריכת מים לא נמדדת. באופן דומה, גם בלוד ישנה בעיה של בעיית גביה ומכאן שלא ניתן למדוד ולהעריך את שיעורי הצריכה.