פרי הגליל שמעוור את עיננו

אפשר ורבים תוהים כיצד זכו עובדי מפעל ויטה-פרי גליל בחצור בתשומת לב תקשורתית רבה? הרי מפעלים רבים נסגרו בשנה האחרונה כמעט בקול דממה וללא רעש תקשורתי, ומן הסתם מפעלים נוספים עוד ייסגרו בעתיד.

מיקומו הגיאוגרפי של המפעל יכול להסביר רק חלקית את ההתעניינות התקשורתית הגבוהה, שכן התקשורת הארצית אינה מרבה להתעניין בדרך כלל בנעשה בפריפריה. די לבדוק את פריסת העיתונאים בכל מערכת חדשות כדי לגלות שרק כתב אחד או שניים אשר מכסים את המתרחש בצפון, או דרומה מגוש דן.

במידה רבה, דין מפעל פרי הגליל כדין פולגת בקריית גת, שני מפעלים בפריפריה שזכו להתעניינות תקשורתית ערב סגירה. בשני המקרים מתעוררת למעשה השאלה לא רק מדוע אלא כיצד מסקרים אמצעי התקשורת אירועים של משבר כלכלי?

לכאורה, בשני המקרים סיפקו העובדים המפוטרים את החומרים הויזואליים לדרמה, לא סתם דרמה, אלא דרמה סוציאלית. ואכן, נשים וגברים מטופלים במשפחות, בחובות כספיים ובילדים, אשר מפגינים בחוצות על רקע צמיגים בוערים, מסוגלים לקרוע את הלב ואת המסך הקטן.

בתקשורת הסוגדת ברובה לכלכלה חופשית, שמורה גם פינה סוציאלית, ולו רק כמס שפתיים להרגעת המצפון, לאם החד הורית שמתקשה לשלם את המשכנתא, לגבר בעל ידיים מיובלות שנותר ללא עבודה או לישישה שאין לה כסף לתרופות. אלא שסיפורים אנושיים סוחטי רגשות, דמעות ורייטינג מסיחים את הדעת מן המשבר הכלכלי ומחולליו, בארץ ובעולם.

במקרה של מפעל פרי גליל, הסיקור התקשורתי התמקד עד כה, וכנראה שגם בהמשך, במתח סביב החלטת בית המשפט בחיפה. כך, עלול להיווצר רושם מוטעה, לפיו האחריות לגורל העובדים נתון בידי מערכת המשפט, המדינה, ולא בידי המגזר הפרטי – בעלי המפעל והנושים. יתר על כן, סוגיות מהותיות סביב המשבר מוצנעות ונדחקות לפינה. למשל, מדיניות האשראי של הבנקים, מוסר העסקים של המשקיעים, איכות הניהול במגזר העסקי, או בקיצור: מה קרה לויטה ומדוע?

כך, בשנים האחרונות השתרשה פרקטיקה של שיבוץ פוליטיקאים לשעבר בעולם העסקים במימדים רחבים, ולו רק משום שהם עתירי קשרים במשרדי ממשלה וברשויות המדינה. מעטים נתנו את דעתם לקלות הבלתי נסבלת של הדלת המסתובבת בין פוליטיקה לבין העסקים. בקבוצה המפעילה את פרי גליל השתרבב הפעם שמו של אברהם בורג, מי שהיה יו"ר הכנסת, ממנהיגי תנועת העבודה ואחת התקוות שלה בעבר, ואולי עוד ישוב לזירה הפוליטית כמושיע של מפלגתו.

הסיקור המגמתי של המערכת הכלכלית מונחה מתפיסה פופולארית בציבור כמו בתקשורת הישראלית, לפיה המגזר הפרטי והעסקי יעיל ומצליח ואילו המגזר הציבורי מסורבל וכושל. די לעקוב אחרי ריבוי הכתבות על הביורוקרטיה החלמאית והמסורבלת בתקשורת המסחרית, לעומת כמעט אף תחקיר רציני על מקרים של התנהלות חובבנית ושלומיאלית במגזר העסקי.

בהקשר זה, מפעלים פרטיים כושלים עלולים לשבש את הקונספציה המנחה בתקשורת. לכן, גם נוח יותר להעביר את האחריות לגורל המפעל ועתידם הסוציאלי מן המגזר העסקי לפתחן של רשויות המדינה, ובייחוד למערכת המשפט, אשר הייתה לאחרונה האחראית לתחלואים רבים בחברה.

כך, רק פועלים קשי יום בחצור, ולא מפוטרים ממפעל היי-טק במרכז הארץ, מיטיבים למלא את התפקיד המרכזי בדרמה הסוציאלית. בדיעבד, תבנית הדרמה הסוציאלית מסייעת לחמוק מדיון בגורמי המשבר ומחולליו ולתמוך בהמשך המדיניות הכלכלית, לפיה בניגוד לכללי השוק החופשי, חייבים להתערב ולו רק כדי לחלץ עובדים שבוים בידי בעלי הון כושלים. 

פרופ' דן כספי הוא ראש המחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון