בת 33: "הבתולים הפכו לסורגי הכלא שלי"

היא התפתחה מוקדם והתביישה במבטים של הבנים בכיתה, שרצו רק סקס. בבית תמיד אמרו לה שהיא תשכב רק עם זה שיהיה בעלה, וכך מצאה את עצמה בבתוליה. סיפור אימון

גילי ברפורסם: 11.03.09 , 09:46

התיישבנו לפגישה הראשונה, נועה (שם בדוי) התחילה לספר על עצמה, בת 33, גרה ברמת-גן בדירה שכורה בלי שותפים, עובדת בחברה גדולה בתפקיד ניהולי ומרוויחה טוב, אקדמאית, יש חברים סביבה ומשפחה אוהבת. הדבר היחיד שחסר לה הוא בן זוג. כשהיא אומרת זאת עיניה מתמלאות דמעות שהיא מנסה לעצור, "אתה רואה מה קורה", היא אומרת, "אני רק מתחילה לדבר על זוגיות ואני בוכה".

"מעולם לא היה לי קשר רציני", היא מספרת, "הייתי מקובלת, אבל כל הקשרים היו קצרים ולא משמעותיים, לא הייתי בקשר יותר מחודש וגם זה היה כשנפגשנו פעם בשבוע".

שתקתי, הרגשתי שיש משהו שהיא רוצה לומר. גם היא שתקה, בוחנת ושואלת את עצמה, האם כדאי לספר, האם הוא יכול לעזור לי. "טוב", אמרה לבסוף, "אז העניין הוא שאני בתולה, מעולם לא הייתי עם גבר", היא השתתקה והורידה את ראשה במבוכה.

"את חושבת שיש קשר בין העובדה שאת בתולה לזה שאת לא בזוגיות?", שאלתי.

נועה הנהנה בשקט, "כן", אמרה, "היום כן, כשאני יוצאת לדייט ופוגשת מישהו נחמד שמוצא חן בעיניי, תוקפת אותי חרדה כל כך גדולה שמשתקת אותי. מתחילות לרוץ לי בראש מחשבות במהירות מסחררת - מה יקרה אם אספר לו, האם הוא עדיין ירצה אותי, או שהוא יעדיף מישהי עם ניסיון, או שבכלל הוא מפחד שאני אקשר אליו כי הוא הראשון, והוא לא ירצה את האחריות הרגשית שמתלווה לראשונות. התחושה שלי היא שהעובדה שלא הייתי עם אף אחד חוסמת אותי מליצור קשר. קרום הבתולים הפך לסורגי הכלא שלי, שמונעים ממני ליצור קשר".

"היה פעם מישהו שיצאת איתו וסיפרת לו?", המשכתי.

"היה בחור אחד לפני שנתיים שאמרתי לו שמעולם לא הייתי בקשר אמיתי ורציני, ואחרי הפגישה הזו הוא נעלם, אחריו החלטתי שאני לא מספרת יותר לאף אחד", השיבה.

אולי סטוץ יהפוך אותה לנורמלית?

בפגישות הבאות ניסתה נועה להבין איך זה קרה. או בלשונה הציורית "איך הפכתי לבתולה זקנה?", המסקנות שנועה הגיעה אליהן היו תערובת של גורמים: סבתא ואמא שתמיד אמרו שהיא צריכה לשמור על עצמה, ולהיכנס למיטה רק עם זה שיהיה בעלה, העובדה שהיא התפתחה מוקדם והתביישה במבטים שהבנים בכיתה נעצו בה, וגם תחושה פנימית שליוותה אותה, שהגברים שהיו איתה רצו רק סקס. שאלתי את נועה אם היום היא מרגישה מוכנה לאינטימיות גופנית, נועה אמרה בהחלטיות שהיא מוכנה.

נועה סיפרה שעסקה רבות בשאלה האם עליה "לגאול את עצמה מבתוליה" באמצעות סטוץ, ש"יהפוך אותי לנורמלית", פשוט לצאת לפיק-אפ בר למצוא מישהו ולא לספר לו דבר וכבר "לגמור עם זה". לדבריה, משהו עוצר אותה מלעשות את זה.

"מה עוצר אותך?", התעקשתי, "את באמת חושבת שהעובדה שאת בתולה היא מה שחוסם אותך מלהיות בקשר?"

לאט לאט נועה הבינה שהמחסום שמאחוריו הסתתרה, מחסום הבתולים, הוא סוג של מנגנון הגנה שמונע ממנה להתמודד עם הקושי האמיתי, הקושי ביצירת קשר. בנוסף, נועה החליטה שלפני שהיא מוצאת דרכים אופרטיביות לטפל בבעיית הבתולים, כמו "להיפטר" מהם, היא רוצה לקבל את עצמה כפי שהיא היום. נכון שיש חשיבות רבה לסיבות שבגללן היא נמצאת במצב שבו היא היום, אבל יותר חשוב שתרגיש טוב עם עצמה כמו שהיא, ותפסיק להרגיש פגומה, חסרה, שונה, ומוזרה.

"מי שירצה אותי יקבל אותי שלמה"

נועה החליטה שאין סיבה שתקריב את בתוליה, שאין סיבה שהיא תרגיש שהעובדה שהיא בתולה מהווה מחסום ביצירת קשר, אלא אולי הזדמנות, לראות דברים באופן אחר או אולי דווקא אמצעי לבדיקת רצינות הגברים שאיתם תיפגש. "הקרום הזה הוא חלק ממני, ומי שירצה אותי יקבל אותי שלמה".

אנרגיות חדשות פרצו ממנה, והתחלנו לחשוב על לצאת לדייטים ולהכיר ממקום אחר. נועה התלבטה מתי וכיצד לספר לבחור שימצא חן בעיניה שהיא בתולה. לגבי ה"מתי" נועה החליטה לספר כשזה יהיה רלוונטי. היא התלבטה כמה משקל ומשמעות לייחס לנושא. האם רק לומר שהיא בתולה, או להגיד שחיכתה לגבר הנכון? שוב עלו החששות האם משפט כזה יכול להבריח את הגבר, יכולתי לראות את ההחלטה מתגבשת אצל נועה. "אגיד לו שחיכיתי לעצמי, והיום אני מוכנה לקשר רגשי, אמיתי, שכולל גם יחסי מין, ואם הוא ייבהל אז הוא לא הגבר שרוצה אותי ומתאים לי".

לפני שנפרדנו ביקשתי מנועה לדמיין את עצמה בסיטואציה שבה היא מספרת לגבר שאותו בחרה ולשמוע בדמיון מה הוא עונה לה. נועה התקשרה אלי למחרת בבוקר ואמרה שבלילה חלמה וראתה את עצמה מספרת, "ולא תאמין איך הוא הגיב", אמרה, "הוא חיבק אותי חזק ולחש לי באוזן שהוא ישמח..."

"נראה לי שמצאתי, זה האיש"

נועה התחילה לצאת לדייטים, חודשיים נוספים עברו, ולאחר כעשרה דייטים היא הגיעה לפגישה ואמרה לי, "נראה לי שמצאתי, זה האיש". היא סיפרה שהם נפגשו כבר פעמיים ושהוא נסע לחו"ל עד לסוף השבוע, ושהם דיברו על זה שיבלו את סוף השבוע יחד.

"אני מרגישה בלחץ גדול לקראת סוף השבוע", אמרה. "אני יודעת שהתכוננתי לרגע הזה הרבה ימים אבל אני מפחדת".

ביקשתי מנועה לעצום עיניים ולנסות לדמיין את המפגש, את ההגעה אליו הביתה, איך נראה רגע הפגישה ואת כל מה שקורה בהמשך. נועה ישבה מחבקת את עצמה, הסתכלתי על התגובות שלה למה שראתה בדמיונה - היא חייכה ונראתה רגועה ושלווה, ולאחר זמן ארוך בכתה. שאלתי אותה אם היא בסדר והיא הנידה בראשה. שאלתי אם היא רוצה לחזור לחדר והיא אמרה שכן.