מלכת אסתר או סתם פרינצסה?
ילדים עד גיל 4-5 בטוחים שהעולם סובב סביבם. הבעיה היא שיש אנשים שנתקעים בשלב האגוצנטרי הזה כל החיים. הפסיכולוג גיל ונטורה הכיר כמה נסיכות כאלה ומספר את סיפורן הכואב
שני וידויים לפתיחה וניקוי מצפון מהיר:
- הטור הזה לא עוסק בפורים. הכותרת היא רק טריק זול למשוך את העין והלב. למעשה, אנחנו עומדים לדבר על טיפוס אישיותי שמעצבן אותנו בכל ימות השנה ולא רק בחגים ומועדים.
-
הטור הזה מתמקד בבנות, בילדות, בנשים. לא שלידידינו המזוקנים אין את השריטות שלהם, אבל תסמונת נסיכת ה"מגיע לי" רווחת יותר בקרב בנות חווה ואחיותיה. עם הגברים נתחשבן באחד הטורים הבאים. קצת לא פוליטקלי קורקט, אבל על הטסטוסטרון שלי.הטור הקודם בסדרה:הורים, מספיק להיות לקוחות שבויים!גיל ונטורהלפסיכולוג גיל ונטורה יש חלום. הוא רוצה לראות את הורי כל המדינה מתאחדים לארגון אחד - שיגרום ליצרנים שונים להפסיק לסחוט מאתנו סכומי כסף לא הגיוניים. הוא רוצה שהם יהיו בידיים שלנו - ולא להיפך
מגילת אסתר זרקה לנו בפנים שני מודלים (שוביניסטיים!) של נשיות – האיכסה והמותק. ושתי המרשעת והאגוצנטרית ומולה אסתר כפרות, החפה מאנוכיות, שמקריבה את הקורבן האולטימטיבי – לשכב לילה לילה ליד פרסי מזדקן על מנת להיות בעמדת מפתח שמאפשרת לה להציל את בני עמה.
העולם שייך לה
העניין הוא שושתי לא נעלמה לגמרי מדפי ההיסטוריה. היא אמנם נבעטה מכס המלכות, אבל מדי פעם היא באה אלי לייעוץ, בוריאציה כזו או אחרת. אני רואה אותן נכנסות אלי, חבושות בקליפה של ביטחון עצמי מופגן ובלב כואב. נסיכות בלי ממלכה, בדרך כלל יפות מאוד, שתובעות את שטר החוב שהובטח להן בילדותן.
צריך לא מעט כוח וסבלנות לעבור את משוכת היופי של הפרינצסה ולזכור שמאחורי קירות האיפור יש בן אדם במצוקה. מצוקה אמיתית. הפרינצסה טופחה מילדות למשול. אמא אבא והדודים אהבו מאוד את הפנים המקסימות שניבטו אליהם מן הלול. הפרינצסה גדלה והוקסמה מהבבואה שנשקפה אליה מן המראה. היא הדליקה את הטלויזיה, שוטטה ברחוב, הביטה בשלטי החוצות וראתה שם את אחיה ואחיותיה למסע – יפים, מתוקתקים, מקושטים. היא הבינה שהעולם שייך לה ולעמיתיה.
החיים החלו להסתובב סביב מקדש האסתטיקה. אבא רשם אותה לחוג בלט. אמא ביקרה איתה תכופות בחנויות הבגדים, בוררת בקפדנות את המחלצות שיזכו לעלות על גופה המתוק. חיוך רחב קידם את פניה באשר פנתה. מורים קפדנים נהגו בה ביד קלה. בנים קשים ותוקפנים שחבטו ביד רמה בכל המשרתות, עברו לדום מפתיע כשחלפה על פניהם.
כולם אחרי!
כל ילד, לפחות עד גיל 4-5, סבור שהעולם מסתובב סביבו. אין פה זדון, אלא פשוט חוסר בשלות מחשבתית, שמכונה באקדמית "אגוצנטריות של גיל הגן". הטיית המחשבה הזו מונחת לפיתחם של המבוגרים על מנת שיתקנוה וילמדו את הילד מהו קיום חברתי בוגר. כמעט כולם נחלצו בסופו של דבר ממלכודת האגוצנטריות – ערן הקטן, לימור המתוקה, דניאל ומעיין ויואב. כמעט כולם. הפרינצסה הסתכלה בהם בתימהון. העולם שהיא הכירה באמת סבב סביבה. האמונה באיכותה ובייחודיותה תפחה אט אט מעבר למימדים הרצויים.
חיינו מתנהלים לא אחת על פי נבואות שמגשימות את עצמן. הפרינצסה סברה שמלכוּת הכיתה, או לפחות הסגנוּת, היא נחלתה החוקית. היא ציפתה שיבואו אחריה לאן שתלך ובני כיתתה נגררו. האישור הפנימי שקיבלה מבית לעליונותה, התיר לה לנגח באכזריות כל אאוטסיידר או מי שהעז לשדוד ממנה ולו נתח זעיר מתשומת הלב. מבלי משים, עשתה הפרינצסה שירות אדיר לבני כיתתה – הם נאלצו לזנוח את חלומות הגדולה משוללי הבסיס והתפנו לעמול על דרכים קצת פחות נוחות, אבל הרבה יותר אדפטיביות, לחזק את הדימוי העצמי שלהם – רכישת מיומנויות חברתיות, פיזיות, ספורטיביות, השקעה בלימודים וכיוצא באלה.
הפרינצסה התגייסה לצבא, מותירה מאחוריה את הבנים השווים ביותר של השכבה שבורי לב. היא כבר התחילה להרגיש שהמנוע של הפרארי שלה רץ על אדים. מנותקת מחבל הטבור של חיזוקים חיצוניים מתמידים, הפרינצסה הבינה שהיא עכשיו צריכה להתחיל לאגור צידה לדרך, לבנות את הכוחות והכישורים.
תחושות חנק ודיכאון
כל הנמלים העמלניות שמסביבה כבר ניצלו את ימי הקיץ על מנת לערום מזון. בצר לה שוב פנתה לאסטרטגיה שעבדה כל כך טוב בתיכון – למצוא נסיך מסוקס ולהשתמש בכתפו החסונה כנקודת משען ומחסה, אבל כאן התחילו הדברים להשתבש. הנסיכים של גילאי העשרים כבר לא הסתפקו בפירורי התהילה שהיו משביעים את הטינאייג'רים בתיכון. הם חפצו בבת זוג צמודה ומחויבת, ובתמורה נתנו כל כך מעט! הפרינצסה החלה להחליף אותם בבהילות, רק כדי לחזור בסופה של כל מערכת יחסים אל נקודת ההתחלה.
שוק העבודה בלע אותה לקירבו במטח של צוננים. היא נשאבה מיד לרצף ארוך של עבודות בתחום השיווק, התקשורת, השירות והמכירה. הבוסים והבוסיות חמדו את יופיה לצורך עסקיהם, והפרינצסה הרגישה שזה לא פייר. מאוד לא פייר. מגיע לה יותר. תמיד הגיע לה. העולם שבחוץ לא ענה לה. הוא היה טרוד מדי בעשיית כסף מכדי שיתפנה להעריץ אותה.
הפרינצסה התחילה להרגיש יותר ויותר רע. תחושות של חנק ודיכאון החלו מבקרות באופן תכוף. היא עדיין נשארה מאוד יפה, לא היה ספק בכך, אבל היא שמה לב שהיא יותר ויותר רוצה להישאר לבד, עם הטרנינג ועם המחשבות. השאלות שכולנו שאלנו בתום לב עוד מילדות, פרצו ממנה עכשיו מהולות באימה: מי אני? מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה?
אבל עכשיו לא היה עם מי להתלבט. בנות הפמליה מהיסודי כבר גידלו ילדים וקריירות. הפגישות האקראיות איתן הפגישו אותה עין בעין עם המושג "שמחה לאיד". עכשיו היה תורן לסובב את הסכין. היא נפגעה נורא. היא מעולם לא התכוונה לעשות לאף אחד רע, רק להזריק יופי וריגוש לעולמן הדל. חוץ מזה, הן אלו שהמליכו אותה, לא?
אבל עמוק בפנים החלה להפנים שמישהו אי שם בתחילת הדרך פישל חמורות בתהליך ההכשרה. מישהו מיקד את המבט שלה והחלומות שלה בנקודה שאולי אף פעם לא היתה שלה. טלפון מחרחר קטע את רצף המחשבות שלה. המלכה המבוגרת מצידו השני של הקו שמעה את הדכדוך והדמעות. "אולי תבואי לארוחת ערב בבית, מותק", ליטפה בקולה החלק. "שילכו כולם לעזאזל. את תמיד תישארי הנסיכה שלי".
הטור הזה לא מבוסס על מקרה אמיתי. באמת שלא.
גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג, מעביר קורסים והרצאות בנושאי הורות ובנושא החשיבה היצירתית, יועץ קריירה ומאמן חשיבה, מרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואחראי ארצי על קורס אינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.
