מיומנה של מסורבת

שלום, שמי יהודית (שם בדוי כמובן).

כתבתי כאן קטע קצר, שלצערי חוויתי על בשרי. אני מקווה שכולכן תקראו אותו, ותפנימו את המשמעות.

שום דבר לא מכין אותך לדבר הזה. לכאב הזה עמוק בבטן, לבדידות. כבר 25 שנה אני מסורבת, ומסביב החיים נמשכים, ולאף אחד לא אכפת. כל יום הוא כמו שנה, נמרח כמו תפילת מוסף של סוכות. בשבת, בעזרת הנשים, ננעצות בי עיניי הרכלניות ובמבטים שאומרים הכל, של חמלה מהולה בפחד, אני רואה אותן מלחששות אישה אל רעותה: "הנה היא, המסורבת".

"נהפוכו" - פרויקט מיוחד של גולשי ynet:

• איראן תובעת בהאג: לאסור מכירת אוזני המן/ שלומי סביר
• כיפה להשכיר/ רעות ברק
• נעים להכיר: המשרתת ושתי/ אורה אבקסיס
• יה בה בם, תירס חם/ גורנישט
• בליינד דייט. שושן 17/ אבינועם הרש
  

מסביב החיים נמשכים, מלחמות, מיתון. אפילו עברתי דירה וקניתי טוסטר אובן וסט מצעים בכיתן, ליחיד. אמא שלי אומרת כבר שנים שזה יעבור, ושבסוף הוא יתעשת, ושבעזרת ה' אין לי מה לדאוג. אבא הציע לי לקרוא תהלים, מפרק א' עד קי"ט ואולי גם להשתטח קצת על קברים בעמוקה, מי יודע מה יכול לעזור.

החברות עזבו, התחתנו וניתקו קשר מזמן. אני לא מאשימה אותן, מי צריך מסורבת שתעכיר את אווירת שולחן השבת. בכל זאת, זה באמת לא משהו שילדים צריכים לראות.

אי אפשר לבלבל אותם ככה, צריך שיהיה ברור איפה אמא ואיפה אבא. ואיפה אבא?

הרבנים, הם אמרו לי שאין לזה פתרון הלכתי, ופשוט אין מה לעשות. ה' יסלח לי, אבל לפעמים אני מרגישה שפשוט אין עם מי לדבר, אין להם לב? איך יכול להיות שאף אחד לא מקים קול צעקה בעניין הזה, אף רב חשוב, אף מנהיג. מה קרה? פתאום החליטו ש"טוב היות האדם לבדו"?

אני רוצה שיסבירו לי איך, איך יכול להיות שאני כבר עוד מעט בת 26 ועדיין מסורבת כתובה. למה הוא כל-כך פוחד להתחתן?!