למה ציונים זה טוב לילד שלך?
יום אחד נזרקים ילדינו הרכים אל עולם שמודד אותם - רק לפי ציונים. האם זה טוב להם או רע להם? הפסיכולוג גיל ונטורה יסביר השבוע למה ציונים זה טוב. בשבוע הבא - הוא מבטיח להסביר גם למה זה ממש רע
אי שם, בין יבשת פנאטיה ואימפריית "ייהרג ובל יעבור", שוכנת לה פרופורציה, ממלכה קטנה וסימפטית. לשם, קוראים יקרים, ננסה לנווט היום את הדיון שלנו. אתגר לא פשוט, בהתחשב בכך שאנחנו הולכים להתעסק בטור הזה בציונים.
ופרשנות יבשה זו שונה במעט מהפרשנויות ההוריות המקובלות לעניין הציונים. מגדלי הזאטוטים בציון נוטים לראות את המספר המפאר / מכתים את המבחן של הילד כ"הוכחה ניצחת להיותו עילוי אינטלקטואלי בדרכו הבוטחת אל הפקולטה למשפטים" או לחלופין כ"אינדיקציה ברורה לכך שהמורה הבת-אלף מתנכלת לו בכל דרך אפשרית". אלה גם אלה מפספסים כמה פואנטות חשובות אודות ציונים ומשמעותם.
לציונים יש יתרונות אדירים. יש להם גם כמה חסרונות לא פשוטים. בטור הזה, למרבה הצער, נעסוק דווקא במעלותיהם. בטור הבא, ניכנס בהם. להלן כתב ההגנה שלי:
א. מדידת יכולות אנושיות היא אילוץ חברתי-מודרני בלתי נמנע!
לא יעזור בית דין (להלן, ליבי"ד), אנחנו מודדים אנשים כל הזמן. את איכות עבודתו של האינסטלאטור שישבנו משתרבב מתחת לכיור שלנו, את פוטנציאל הזוגיות ארוכת הטווח של הדייט שלוגם אספרסו מולנו. אנחנו לא מצמידים להם פתק עם מספרים למצח, אבל הסרגל הפנימי שלנו עובד נונסטופ.
וכל כך למה? כי הקיום האנושי – ובית הספר מהווה, מה לעשות, אספקט מסוים מהקיום האנושי – מחייב מדידה. מורים (וגם הורים) צריכים לקבל תמונה מסוימת על השליטה של הזאטוט בחומר. בעיקר למטרות של פידבק והכוונת המאמצים בעתיד.
אם מדידה היא אילוץ, לכל הפחות עלינו לדאוג לכך שנבצע אותה באופן שיטתי ומסודר ולא חאפרי. עוד נקודה למחשבה: פעמים רבות אנחנו יוצאים נשכרים לאללה דווקא כתוצאה מאותה הדבקת ציונים שכל כך בזויה בעינינו – בעלי מקצועות מפתח (רופאים/ות, מהנדסים/ות, מנהלים/ות) שובצו לתפקידיהם רק אחרי תהליך ארוך של עמידה בסטנדרטים מספריים, ונציגי שירות מעצבנים הועפו ממשרתם עקב הערכות ממונים בלתי סימפטיות...
ב. מדידת הילד ע"י מבחנים היא פעמים רבות הרע במיעוטו!
מדידת יכולת מתמטית או ידע באנגלית אינם משולה למדידת גובה או משקל. את סיפור האומדן של שני האחרונים אפשר לסגור באופן מדויק ובלתי ניתן לערעור תוך דקה וחצי (ולא יעזור להגיד שהמשקל באמבטיה מוסיף לך תמיד שני קילו!). יכולות אינטלקטואליות הינן דבר מופשט ועמום ולכן לא יעזור בית דין (ליבי"ד, כזכור לכם) – לעולם, אבל לעולם, לא תהיה מדידת הישגים אקדמיים שתהיה נקייה מטעויות. המטרה של איש החינוך השפוי והלא-מתלהם היא לברור את השיטה עם הכי פחות מינוסים וטעויות.
וכל כך קל לשפוך את התינוק עם מי האמבטיה בנקודה כאובה זו. כל כך מפתה להחליף את המבחנים בכלי מדידה כמו הערכה מילולית, תצפית וכיו"ב. בדיוק כאן שווה להזכיר למי ששכח, ששיטות מתן ציונים אלו מוכתמות בימבה הטיות אנושיות, נתוני האמינות הסטטיסטיים שלהן (מה שקרוי בז'רגון המקצועי "תוקף ומהימנות") בקאנטים לגמרי, ודווקא הטופס המבחני היבש מספק את אופן המדידה היבש וחסר הפניות ביותר. לטופס המבחן לא אכפת אם אתה בלונדינית או מחוצ'קן, אם אמא שלך מחזיקה מניות בתדיראן או אבא שלך מובטל חלילה. המבחן רק מבקש שתקיף או תכתוב את התשובה הנכונה. זהו.
אז למה אנחנו כל כך מתעבים את המבחנים? – דווקא משום כך. קשה להתווכח עם הנחרצות שלהם, והם מעצבנים אותנו בחוסר אנושיותם. אולי שווה לשבץ פה דוגמא מעולם המיון של המבוגרים: ראיונות עבודה נחשבים בעיני לא מעט מעסיקים לכלי המיון האולטימטיבי, שבלעדיו לא יכניסו עובד בשערי מפעלם. המראיין סבור שרק ע"י ראיון הוא "מרגיש את הבן אדם". אלא מה? שורה ארוכה של מחקרים סטטיסטיים נעצו סיכה ארוכה בבלון הזה – מבחני יכולת בד"כ מצליחים לנבא בצורה הרבה יותר טובה מכל ראיון שהוא את הצלחתו העתידית של המועמד בעבודה. אינטואיציה, ידידי היקרים, יכולה לטעות ולהטעות.
ג. אלף סליחות, אבל ציוני מבחנים קשורים לאינטליגנציה!
הייתי מת לשתף פעולה עם חלק ממכרי, ולטפטף על אוזנם את מסר הדבש המכחישני שהם כל כך רוצים לשמוע: "עזבו שטויות... מבחנים לא משקפים שום דבר... לא נורא אם שמעון ילמד לקרוא רק בכיתה ט'...". אבל אני לא יכול. לא יכול ולא רוצה.
ליבי"ד (שאתם כבר יודעים מה זה) – הישגים של תלמידים בבית הספר היסודי נמצאים במתאם של 0.6-0.7 עם רמת המישכל שלהם. במילים אחרות, לכל מי שלמד סטטיסטיקה ושכח: מדובר בקשר מאוד מאוד חזק.
בינינו, האם באמת חייתם באשליה שרצף ארוך של ציוני בית ספר גבוהים או עלובים לא מעיד על כלום? אני לא מדבר על מעידה חד פעמית פה או פוקס היסטרי שם, אני מדבר על מגמה ארוכת טווח ובעלת משמעות. עם יד על הלב, רוב הילדים מראים עקביות סבירה ברמתם האקדמית בין מקצועות שונים ובין תקופות שונות. נדיר למדי שתמצא ילד עדכני ונושם שגיליון הציונים שלו מציג לראווה בו זמנית מאיות באנגלית, תנ"ך והנדסה ונכשלים במתמטיקה, היסטוריה וגיאוגרפיה.
עכשיו קופצים עלי כל אלה מהשורה האחרונה ושואלים אותי "מה עם לקויי הלמידה?". נכון, ידידינו ממלכת דיסלקציה ודיסגרפיה מהווים סיפור מיוחד. אתם יודעים למה? דווקא משום שאצלהם, ליקוי נקודתי (עם בסיס אורגני בד"כ) מוביל לפער יוצא דופן בין רמת המשכל הכללית שלהם ומשימה אקדמית ספציפית. אבל, קהל נכבד, אל תבלבלו בין לקויי הלמידה, שמראים בד"כ משכל נורמלי עם נקודת תורפה ממוקדת, ובין מישהו שהוא סתם... תלמיד גרוע. צריך להודות באמת – יש גם כאלה.
לא בדיוק מסר קל לעיכול, אבל כמאמר הקלישאה – הודאה באמת כואבת היא נקודת הפתיחה להתמודדות יעילה איתה. בכל מקרה, בשבוע הבא אני מבטיח להסביר למה ציונים זה פויה.
גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג, מעביר קורסים והרצאות בנושאי הורות ובנושא החשיבה היצירתית, יועץ קריירה ומאמן חשיבה, מרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואחראי ארצי על קורס אינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.
