מי מנהל כאן את הבית?

"אני מדברת לקיר... הם לא שומעים בקולי... הוא לא מוכן לעשות כלום... אני ממש כבר לא מבקשת מהם כי אני יודעת את התשובה". אלו משפטים אשר נשמעים לא אחת מהורים מתוסכלים על סף ייאוש מהעובדה שהילדים לא משתפים פעולה, מסרבים ומשתמטים כאשר מבקשים מהם לבצע מטלה שאינה לרוחם.

ניתן לומר ללא היסוס כי התעלמותם המעליבה של הילדים מבקשות הוריהם וסירובם הבוטה לשתף פעולה עם הנחיות והוראות קלות כקשות במהלך היום, מסמלים כיום יותר מכול את אובדן הסמכות ההורית. הדבר מבטא את קשייהם ההולכים וגוברים של ההורים כיום לחנך את ילדיהם ללקיחת אחריות בכל הקשור לביצוע מטלות בסיסיות במהלך היום. למשל, בנושאים פשוטים כגון השכמה ויציאה בזמן מהבית לבית הספר, הכנת שיעורי בית, שמירה על ניקיון החדר, עזרה במטלות הבית והליכה לישון בזמן.

חוסר שיתוף פעולה וסירוב למלא הנחיית הורה מביאים בסופו של דבר למצב בו להורה אין כמעט השפעה על חינוך ילדיו. זוהי תוצאה עגומה ביותר ואף מסוכנת, הגורמת ללא מעט ילדים לגדול ללא יכולת לדחות סיפוקים ולהתמודד בהצלחה עם אתגרים חשובים העומדים בפניהם בשלבים השונים של התבגרותם.

אחת הסיבות העיקריות לחוסר שיתוף פעולה ולריבוי ה"לא רוצה" נעוצה באופן הבלתי יעיל בו ההורה מגיש את ההוראה או ההנחיה. ההורה המגיש הוראה או הנחיה לבנו למעשה אינו מורה או מנחה אלא שואל, מציע ובקולו לעיתים כמעט מתחנן. "חמוד שלי, אתה מוכן בבקשה ללכת לישון?", "אכפת לך לסדר את התיק?", "אולי תפסיק כבר לצעוק כשאבא מנסה לנוח?", "אתה מוכן בבקשה לסדר את החדר שלך?"

הנחייה כזו, שסימן שאלה בסופה, משאירה את ההחלטה באם לבצע או לא לבצע את המטלה בידי הילד ובנוסף, מעבירה לילד את המסר שגם ההורה מהסס ולא בטוח בבקשתו וכאשר לילד יש את האלטרנטיבה בין לבצע או לא וכאשר עליו לבחור בין הכנת שיעורי בית לבין המשך צפייה בטלוויזיה - סבירות גבוהה יותר שיבחר שלא לבצע ולא לשתף פעולה עם בקשת ההורה.

בנוסף לכך, חלק מהנחיות ההורה ניתנות ללא קשר עין עם הילד ממרחק וללא מעקב אחר הביצוע. הורים רבים מיואשים כל כך מחוסר יכולתם לקבל שיתוף פעולה מילדיהם עד שהם מחליטים בסופו של דבר להפסיק לבקש מהילד. "למה לי? בין כה וכה הוא יסרב / יתרגז אני כבר אעשה במקומו..." או לחילופין הם כועסים, צועקים, מאיימים על הילד ולעיתים אף מקללים, נעלבים ובוחרים לא לדבר "יותר" עם הילד... תגובות בלי יעילות אלה של ההורים בעקבות סירובו של הילד רק מחריפות את בעיית הסירוב. הילד, שעכשיו גם נעלב, מרגיש פגוע מיחס ההורה אליו ומקבל בעצם לגיטימציה לסירובו למלא אחר הוראות ובקשות ההורה.

זה לא חייב להיות כך, הורים יקרים. להלן מרשם ספציפי כיצד להגיש הוראה ברורה ויעילה, המגדילה באופן ניכר את הסיכוי לשיתוף פעולה של ילדיכם עמכם:

1. קרוב, החלטי ונחוש:

התקרבו אל הילד, קיראו בשמו בשקט אך בהחלטיות, השתדלו ליצור קשר עין ובקשו ממנו לחדול מעיסוקו ולהקשיב. ממרחק של לא יותר ממטר אמרו בקול שקט אך נחוש: "דני, הסתכל עלי. תודה" ומיד המשיכו ותנו את ההנחיה בקול שקט, מנומס אך תקיף וללא סימן שאלה. "עדי, גש בבקשה לחדר וכבה את האור. תודה", "מיה, קחי בבקשה את הצלחת ושימי בכיור!"

2. היו ספציפיים ומדוייקים

הגישו הוראה ספציפית ולא כללית. אל תאמרו "אני מבקשת שתחזור בזמן" או "כשיהיה לך זמן, גש לסדר את החדר". נקבו בשעה מדויקת שבה אתם רוצים שהילד יחזור או יתחיל בביצוע ההנחיה ופרטו במדויק את אשר אתם מבקשים.

3. ודאו ביצוע

אל תסתפקו במתן ההוראה, אל תתרחקו מהמקום. שימרו על קשר עין עם הילד. הוא יסיק מכך שאתם נחושים ואינכם מוכנים לוותר ולאפשר לו להתחמק ממילוי בקשתכם / הנחייתכם.

4. חזקו ושבחו

אל תיקחו את שיתוף הפעולה כדבר מובן מאליו - חזקו ושבחו את הילד על שיתוף הפעולה שלו לאחר בקשתכם הראשונה. "תודה חמוד, שנתת לאחותך את השלט... אני יודעת שרצית להמשיך לצפות בטלוויזיה. אני מאוד מעריכה זאת". חשוב שנזכור: המעברים בין פעילות מועדפת על הילד לביצוע הנחית הורה אינם קלים וחשוב לחזקם ולשבחם.

5. שיקלו מילים

הימנעו ממלל מיותר ומזיק שמגמתו לשכנע את הילד בצדקת ההנחיה שנתתם, כמו "אם-אז": "אם תזדרז - תספיק לראות את התוכנית שאתה אוהב", "אתה ילד גדול. למה אני צריכה לבקש 100 פעמים", "אתה משגע אותי", "אם תעשה... תקבל..."

6. במקרה של סירוב:

שימרו על קור רוח (אל תצעקו, אל תאיימו ואל תתרגזו). אל תוותרו. חזרו על בקשתכם שוב, בקול שקט, ללא סימני שאלה ובתקיפות, תוך ציפייה ברורה לשיתוף פעולה. הילד יבין שאתם מתכוונים למה שאתם אומרים והסיכויים לשיתוף פעולה מצידו יגברו. במידה והילד ממשיך בסירובו, המשיכו להיות רגועים, ממוקדים ונחושים ואל תאפשרו לו לעסוק או להמשיך לעסוק בפעילויות האהובות עליו (טלוויזיה, מחשב, טלפון נייד ועוד), עד אשר ישכיל לשתף אתכם פעולה.

במצבים אלה יהיה עליכם לגייס את כל נחישותכם וסבלנותכם, לא לוותר ולא להיכנע, למרות הקושי הרב הכרוך בלראות את ילדיכם נעלבים, בוכים, כועסים ובועטים. יבוא יום והם יודו לכם על כי התעקשתם ולא ויתרתם ובכך הקניתם להם את אחת היכולות החשובות - של איפוק ודחיית סיפוקים - המאפשרות התמודדות מוצלחת עם אתגרי החיים הבאים לפתחם. בהצלחה!

• פרופ' עמוס רולידר הוא אבא לשלושה, מומחה מוסמך בניתוח התנהגות, ראש המכון לחקר ולמניעה של קשיי התנהגות ילדים בסביבות חינוכיות ומנחה הרצאות וסדנאות בנושאי חינוך במכללה האקדמית עמק יזרעאל.
  

• לכל הכתבות בסדרה.