כביסה שחורה

סיוט מוסרי: קשה להבין את אותו חייל צה"ל שאמו ואביו חיכו לו כנראה במרכז הארץ, כשאצבעו סחטה את ההדק ועינו ראתה את פגיעת הקליעים השקטה והאכזרית בגופם של אשה ושני ילדיה.

האם לא חלפו בראשו פרקי היסטוריה משנות הלימודים בבית הספר? האם לא עמד דום בצפירה של יום השואה? לא ראה את התמונות המלוות את כל חיינו כאן? את תמונת החייל הגרמני מכוון רובה אל ראשו של אדם לא חמוש בשדה פתוח רגע לפני?

האם לא נזכר בסרטי הקולנוע מהטבח במאי-לאי? את תמונות הטלוויזיה מהטבח בסברה ושתילה? האם שנים של דיונים מוסריים ערכיים לא חלחלו אל בין אצבעותיו ורק הפחד גרם ללחיצה על ההדק שעימה יצטרך מעכשיו להירדם כל חייו הצעירים שיהפכו מסויטים?

ברווח הזה אם כן, שבין חריר הכוונת דרכו צופה העין בלהב הקדמי המונח על אשה ושני ילדיה לבין אוטם שריר הלב, נמצא כל ההבדל בין הצלחת המלחמה לבין כשלונה.

עדויות הלוחמים על הרג אזרחים חפים מפשע כפי שהתפרסמו, מחדדות את האבחנה לגבי "פקודה בלתי חוקית בעליל" - גם מעל המעשה הבלתי חוקי בעליל של החייל הבודד. על צה"ל שלחם בעזה לנקות כעת את העין ואת הלב האטום של אותם חיילים. יש לאתרם ולהבין מהו מספרם. כי המלחמה אינה מכבסה של מעשים.

עוד צריך להזכיר, כי רק חודשיים חלפו ומתברר שמדיניות ההשתקה של דובר צה"ל הוכיחה שהוא ומי שאישר לו סתימת הפיות ועצימת העיניים, גרמו לנזק אדיר למדינה שלמה. הדברים נאמרו כבר בזמן עופרת יצוקה: "דובר צה"ל רואה עצמו כנראה כעורך הראשי של כל כלי התקשורת בישראל ובעולם. הוא, כך חושב כנראה תא"ל אבי בניהו, יוכל לשלוט בכל מידע שייצא מאזור הקרבות ובכל דברי המשתתפים, המעורבים והבלתי מעורבים בקרבות. אבל דובר צה"ל טועה. טועה בהבנת עולם התקשורת של העידן הפתוח וטועה בהבנת הנזק שהוא עצמו גורם לצה"ל ולמדינת ישראל. המידע ייצא. כך או אחרת התמונות והקולות מגיעים מעזה לכל העולם, ואלו תמונות קשות. ילדים הרוגים, משפחות קבורות תחת הריסות ואוכלוסייה סובלת".

כעת יוצאת לאיטה האמת מהמחילות של עזה. מגיעה מהסמטאות האפלות אל אור השמש. החיילים מדברים, ההקלטות של התדריכים הנוראיים מושמעות, המעשים נחשפים. כי אי אפשר לסגור את המצפון ואי אפשר לנעול את תחושות העוול שחש מי שלחם וראה והבין מה קרה.

בישראל 2009 אי אפשר לכבס את הדגל השחור. הוא לא ילבין. מעשים המוגדרים פשעי מלחמה יכולים היו להימנע אילו הקרבות היו נערכים תחת עינו הפקוחה של הציבור באמצעות שליחיו - עיתונאים וצלמים. אף חייל לא היה לוחץ על ההדק אם היה יודע שמצלמה מתעדת את פשעו ממש באותו רגע ומשדרת אותו להוריו.

אפשר למנוע מעשים כאלה כאשר ה"פושע" הפוטנציאלי עומד למבחן חבריו ומבחן הערכים של מדינתו בזמן אמת, בזמן שהוא רוצה להרוג. אבל הפחד הכללי מפני אבידות מיותרות, השקט הסטרילי של מלחמה ללא סיקור המתרחשת הרחק מעינו של הציבור, גרמו גם לביצוע מעשים שלא היו נעשים אילו צה"ל היה נוהג באופן דמוקרטי.

עכשיו ייאלץ המטכ"ל כולו לחשוב איך מנקים דור שלם של לוחמים מכתם האשמה המתפשט באמצעות הגילויים האחרונים.

ואחרי הכל, האחריות מוטלת על כל צלף וכל קלע שעינו באותו חריר, מביטה על קרבנו. שם, תחת הלחץ והאיום של הקרב, מונחים על כף המאזניים כל מה שישראל ביקשה להיות: מדינה שוחרת צדק המחנכת להומאניות ולטוהר הנשק גם במלחמה אכזרית. גם כאשר אויביך מפוצצים אוטובוסים ויורים טילים על גני ילדים. כי להם הדגל השחור תלוי לגאווה. אצלנו הוא תלוי לאזהרה.

סא"ל במיל' איתי לנדסברג, מיוזמי פורום המג"דים, המח"טים והטייסים במילואים