מנגבים את הדמעות: יום עם מפוטרי "מגבות ערד"

סכנת הפיטורים של מאות עובדי "פרי גליל" עלתה לכותרות ומיקדה תשומת הלב הציבורית במיתון ובאבטלה, גם הטלטלה ב"עוף העמק" משכה תשומת לב רבה והזכירה לכולם את המצב הכלכלי הקשה. אבל יש גם מקומות אחרים שנשכחו מהעין ומהלב. 164 עובדים פוטרו לאחרונה ממפעל "מגבות ערד", רובם יוצאי חבר המדינות, שהלכו בשקט הביתה וללשכה.

• מכת פיטורים - סיקור מיוחד ב-ynet
  

רוסלן (כל השמות בכתבה בדויים) אינו שונה מרוב המפוטרים. הוא בקושי הסכים לדבר - בעיקר משום שאשתו, נדיה, עדיין עובדת שם. אחרי 14 שנות

עבודה, רוסלן בן 62, סיים את עבודתו בשכר של 4,000 שקלים לחודש. בזמנים הטובים הביא הביתה 5,500 שקלים. עבורו זו הייתה משכורת טובה. אבל במפעל מגבות ערד ירדו לחמישה ימי עבודה בשבוע. השעות הנוספות בוטלו.

שנים ספורות לפני הפנסיה, מצא את עצמו מפוטר. "פתאום אמרו שיש בעולם משבר כלכלי, אין הרבה עבודה אז צריך לפטר. פתאום זה אני". הוא מסביר. רוסלן היה מוותיקי המחלקה שבה עבד. במשאבי אנוש הודיעו לאחראי המחלקה שעליו לבחור בשני אנשים. הוא בחר ברוסלן ובעובדת נוספת. כבר יותר מחודש שהוא מתקשה להבין מדוע חרב הפיטורים בחרה בו. "הוא אמר שאני זקן, שאין הרבה עבודה, שהוא מצטער. מנהלת כוח האדם אמרה לי שהיא מצטערת גם כן. הם דיברו אלי יפה מאוד".

רוסלן לא כועס. הוא לא מסוגל. גם כשהוא מוציא את מתנת הפרידה שקיבל מהמפעל אחרי 14 שנות עבודה - חבילה קטנה של תמרוקים - הוא לא כועס. רק קצת נעלב. "זה מבייש אותי", צוחק ביובש, "אולי אמכור את זה".

מפעל מגבות ערד. "זה לא נעים שבעלי פוטר" (צילום: הרצל יוסף)  

רוסלן ונדיה נותרו לבד בישראל. בנם הראשון טס לחו"ל והתיישב שם, והשני מת ממחלה ממושכת במהלך שירותו הצבאי. הפיטורים של רוסלן הם מכה נוספת. "זה לא נעים שבעלי פוטר", אומרת נדיה, "נכנסתי לדיכאון, התחלתי לקחת כדורים. המכה של בעלי היה גם המכה שלי".

מאז הפיטורים, משתדל רוסלן לצאת לטייל מדי בוקר. קשה לו להישאר בבית כמובטל. לפעמים הוא חוזר הביתה רק כשהשרירים ממש כואבים. הוא מסביר: "אנחנו משתדלים להיות עסוקים". כעת נדיה היא המפרנסת היחידה - 3,000 שקלים מדי חודש. כשהיא נשאלת האם היא חוששת מפיטוריה, היא מנסה להיות אופטימית. "במפעל עשו אסיפה כללית והמנכ"ל אמר שכבר פיטרו את כל מי שתיכננו. עכשיו לא כל כך מפחדים מפיטורים. בשלב הזה, זה נעצר. אבל כששאלנו אותו מה יהיה בעתיד, הוא לא ענה. אמר רק שבתקופה הקרובה לא יפטרו עוד". למזלם, הם מקבלים גם קצבה ממשרד הביטחון. נדיה עובדת משבע בבוקר עד ארבע אחר הצהריים, אבל היו ימים שבשעה אחת כבר נאלצה לצאת הביתה, כי לא היתה מספיק עבודה.

מקווים שיוכלו לקלוט חזרה עובדים

מפעל מגבות ערד נחשב במשך שנים רבות לעוגן באזור, ומעסיק כ-600 עובדים. בחנות המפעל בכניסה לעיר יושבות העובדות ומעשנות. לקוחות אין. "זה באמת כמו בית", אומרת אחת מהן. "כמעט שלא תשמע מילה רעה על המקום". אחד העובדים, שמואל, בן 31: "אף אחד לא מתלונן. מה כבר יעשו מי שפוטרו? אם המנהלים החליטו, אז ככה זה. המנכ"ל עשה שיחה ואמר שהמפעל לא ייסגר".

במפעל מבקשים לעשות את ההפרדה בינם לבין המפעלים האחרים שעלו באחרונה בכותרות. אין מה להשוות בינם לבין המפעלים שהתרסקו. הם לא סוגרים את השערים. לפני שנה וחודשיים גייסו כ-200 עובדים. עכשיו מפטרים. העובדים הוותיקים במפעל קיבלו הצעה לצאת לחופשה ללא תשלום וללא הגבלת זמן, בתמורה לתשלום זכויות סוציאליות בתקופת החופשה ותוך הבטחה להחזירם לעבודה בסיומה. גם עובדים שהיו על סף גיל פרישה, הגיעו להסכמי פרישה. ההנהלה הקפידה שלא לפגוע בשני בני משפחה העובדים יחד במפעל. אלה שפוטרו, יקבלו עדיפות בקליטה עתידית. הם גם יקבלו שי לחג.

עובדי המפעל חשים מחויבות למנכ"ל שלהם ,שוקי קוצ'ינסקי. הם יודעים שאם יצליח לשקם את המקום,

זו תהיה גם הצלחה שלהם, ומודעים לכך שאין להם ברירה תעסוקתית אחרת. קוצ'ינסקי אומר כי בשנים האחרונות נהנו משגשוג בעקבות הזמנות מארצות הברית. כשאמריקה נפלה, היא הפילה גם אותם. "אני רוצה להאמין שאנחנו נמצאים עכשיו בתחתית, והמצב ישתפר. אני מקווה שבחודשים הבאים נוכל לקלוט חזרה את חלק מהעובדים".

רק מקס אורלוב, בן 37, שמח על הפיטורים. "עבדתי במפעל שבע שנים וחצי, אבל החלו להרע את התנאים. כשמקום עבודה שלך לא יכול לספק לך מספיק עבודה, אז מבחינה כספית עדיף להישאר בבית". מקס החליט לטוס לחו"ל ולנקות את הראש. "אני לא מתגעגע למפעל. לא יודע מה יהיה מחר- היום אני על הרגליים אבל אולי מחר המצב יתהפך". אולי, חושב מקס, כשהוא יחזור לארץ, המשבר יחלוף. הוא אחד היחידים שיכולים להרשות לעצמם לברוח. "אולי גם נעזוב את הדרום. שוב דבר לא מצליח פה".