חייבת להקיא, ולא - אאבד שפיותי. יומן אנורקסיה

תופסים אותי מקיאה אחרי ימים רבים של שקט וגמילה, שבהם אני מוזנת שלוש פעמים ביום בבולוסים — הזרקה מרוכזת של תכולת זונדה — ועוד שתי כניסות סמליות לחדר אוכל עם מעדן ופתי־בר וקורנפלקס ושתייה חמה. רק כדי להרגיש את האוכל, לחוש את החומר שאותו אני עובדת. התוכנית שלי ברורה: לקנות את אנשי הצוות, להראות להם שאני חזקה ומשתפת פעולה, לצאת מהבד־רסט ולהחליף את הבולוסים באוכל אמיתי, כזה שאפשר להקיא. ואז, אחרי כל ארוחה והשגחה של שעתיים, להקיא בחשאי, וככה להעלות אולי חצי קילו בשבוע, ממה שיתעכל בשעתיים השגחה.  

כבר היה נראה שאני אחרת. רותי זוארץ (צילום: אילן ספירא)

היום ד"ר מנדל, הרופאה שלי, מבשרת שזה בסדר. שעושים את זה. אני אוכלת ארוחת צהריים דג ופירה ושופכת רוטב, שיכורה כמו שרק מישהו שיודע שהוא

הולך להוציא את זה יכול. אחרי ההשגחה אני דוהרת לשרותים ומצליחה להוציא שתי נאגלות לפני שקטי דופקת על הדלת. אני יכולה להגיד לה שעשיתי פיפי אבל משהו בתוכי מסרב להכיר בה בכלל. היא כלום לעומת הלגיטימציה שלי להקיא. אני שותה ומתכופפת שוב. קטי שומעת את השפריץ ודופקת בהחלטיות על הדלת: "רות צאי משם, אני יודעת מה את עושה". אני פותחת את הדלת בהינף וזועפת עליה "עשיתי פיפי". "אני דיברתי עם הרופאה את חוזרת להשגחה 24, תדברי איתה מחר", היא אומרת ואני כועסת כל כך — עליה, עלי, על הנסיבות. איך לא הייתי חכמה מספיק כדי להקיא בשקט? היא סיבכה את התוכנית שעבדתי עליה ימים ארוכים.

בחורה קטנה, בטלה בשישים, מנסה להתנחמד, לא יודעת מה לעשות עם כל הכעס שלי. היא מחייכת אלי המון, מנחמת אותי "אולי תדברי עם הרופאה מחר, והכל יהיה בסדר. זאת גמילה, פה לא תעשי מה שאת רגילה לעשות בבית. בשביל זה אנחנו פה. תבואי ותגידי לנו שיש לך דחף להקיא". דחף בתחת שלי. ההקאות זה הבית שלי, והוא ברחוב החשמונאים בתל אביב. למה אני אחזור אם לא להקאות שבו? איך אעלים את ההקאות הפוטנציאליות שם? כל הארוחות קוראות בשמי והן שלי. הן וההקאות שאחריהן. ואין מקומם מזה שהחיים לא הולכים כמו שמתכננים אותם. וקטי תשלם על זה שהיא תפסה אותי, בי נשבעתי. יש לי תחושה חזקה כמו של מכשפה זקנה עם כוחות מאגיים. ד"ר

מנדל מדברת איתי יום למחרת. אני אמנם משתחררת מכיסא הגלגלים, אבל מוחזרת להשגחה 24 עד ליום רביעי — יום הדין במחלקה, שבו נשקלים, מתוועדים, מתווכחים עם הדיאטיניות. זה עוד יומיים.

לחדר שלנו, חדר המקרים הקשים, מגיע מקרה קשה: מאיה, בת 22, שוקלת 27, מטר שבעים. עצמותיה דקות מכדי להכניס לה את הזונדה, היא חיוורת יותר מהסדין ומבט שונא כל בעיניה. מבט של מי אתם הקטנים, אלף כמוכם לא יגיעו אליי, בעיניה. הצוות כולו רוחש סביבה עם א.ק.ג ומיכשור משוכלל לבדיקה ועזרה ראשונה, ואני מנצלת את ההמולה ונכנסת להקיא את ארוחת ארבע וארוחת הצהריים. גבהתי בראש, אני שוב נזכרת מי אני ומה אני ובשביל מה אני פה. כבר היה נראה שאני אחרת, שאני אישה גדולה עם גוף שאני לא מצליחה לראות, רק יודעת שאני מתעבת. אני חייבת להקיא יום־יום, אחרת אני מאבדת את כל ההכרה שלי, את עצמי, את כל ביטחוני ושפיותי.