פרק 2: 13 דברים שרק נדמה לנו שאנחנו יודעים
ידוע שהאחים רייט המציאו את המטוס, שחתולים מגרגרים כשהם נהנים, שדארווין הוא הוגה רעיון האבולוציה, שלוויקינגים היו קסדות עם קרניים, ושהאדם מנצל רק עשרה אחוזים מיכולת המוח שלו? אז אל תיעלבו, אבל זה ידוע רק לכאלה שמנצלים אפילו פחות. חלק 2
6) קפאין הוא חומר מעורר
רובנו שותים קפה על הבוקר כדי להתעורר, אבל למרות הדעה המקובלת שקפאין הוא סם ממריץ, לפני שנתיים התפרסמו תוצאות של מחקר שמראה כי צריכה קבועה של קפה לא גורמת לערנות מוגברת בבוקר. החוקרים השוו תוצאות של ניסויים ומחקרים קודמים רבים, והסיקו שצרכני הקפה אינם ערניים יותר מבוחשי השוקו. אז מאיפה מגיע אפקט ה"קפה על הבוקר"? לפי עורכי המחקר, הקפה רק מבטל את תופעות הלוואי של הגמילה מהקפאין, שנכפית על האדם במשך הלילה. כמו שקשה וכואב להיגמל מסמים קשים, כך יש גם אפקטים לגמילה מקפאין - בין השאר כאב ראש, עצבנות וחוסר יכולת להתרכז - ואת כל אלה אפשר לבטל באמצעות צריכה מחודשת של קפאין. למרות שעד לאחרונה סברו שסיבוכי הגמילה מתחילים רק יממה או שתיים מאז הקפה האחרון, כנראה שמספיקות שמונה שעות שינה לפני שהגוף מתחיל לזעוק למנה חדשה. מה שכן, ראוי לציין שמדובר במחקר די חדש, ועדיין לא ברור מה החשיבות שמייחסת לו הקהילה המדעית.
אגב שטויות וקפאין, הסכיתו: קפה לא באמת מטפל טוב בהנגאובר. למה? כי הגוף מפרק את האלכוהול בקצב קבוע, והקפה לא משפיע על קצב הפירוק. הדרך היחידה שבה קפה יכול לעזור בזמן שכרות היא אם אתם גם שיכורים וגם מכורים לקפה, ועברו יותר משמונה שעות מאז הקפה האחרון - כך שאתם בול באמצע ייסורי הגמילה. במקרה זה, מנת קפה גדושה תסייע להחזיר אתכם לערנות ולדריכות, אבל תשאיר אתכם שיכורים בדיוק כמו קודם.
7) לניוטון נפל תפוח על הראש
נו, זה ברור: אייזיק ניוטון, הפיזיקאי הנודע מהמאה ה־17, ישב יום אחד מתחת לעץ תפוחים וחשב על החיים. פתאום נפל לו תפוח על הראש, והוא התחיל לתהות למה הפרי נופל ישירות כלפי מטה, ולא לצדדים או כלפי מעלה. ככה, מתפוח אחד שגרם לזעזוע מוח, התפתחה כל תורת הכבידה שמאפשרת לנו לשלוח היום אנשים לחלל.
אלא שניוטון עצמו הודה שהתחיל לחשוב על רעיון הכבידה בזמן שישב בבטחה בביתו, וראה מבעד לחלון תפוח נופל מאחד העצים. במאות השנים שחלפו מאז ניסו ציירי קומיקס וקריקטורות להוסיף קצת אקשן למאורע, כיוונו את התפוח היישר לראשו של הפיזיקאי - והנציחו אגדה מטופשת ונחמדה.
8) למינגים מתאבדים מעל צוקים
בשנת 1958 הפיצה דיסני את הסרט White Wilderness ("השממה הלבנה"), שבמהלכו הצליחו הצלמים לתעד לראשונה סצנת בר נדירה: מאות למינגים נורווגיים מחליטים במשותף שהחיים קשים מדי, ומבצעים התאבדות המונית. הם מסתערים כגוף אחד על המצוק הקרוב ביותר, מזנקים אל הים הקפוא, טובעים ונמעכים. הסרט הפך את הלמינגים ממכרסמים קטנים וצנועים לגיבורי התרבות המעונים של הסיקסטיז, והביטוי "עדר למינגים" הפך למטבע לשון נפוצה, שמתארת הליכה עם העדר ללא מחשבה. המיתוס שרד עד ימינו, ובשנות ה־90 יצא גם המשחק Lemmings שבו צריך להציל את היצורים האומללים מהתאבדויות המוניות ומטופשות להחריד.
למרבה הצער - ולשמחת הלמינגים - כל הסיפור הזה היה מזויף מההתחלה ועד הסוף. הסצנה צולמה באלברטה שבקנדה, שם אין בכלל למינגים (שלא לדבר על
ים). הצלמים שילמו לאסקימואים שילכדו כמה עשרות מהמכרסמים הקטנים, וייבאו אותם היישר לזירת הצילומים. הם הריצו אותם על קרוסלה שטוחה, מכוסה בשלג, ובאמצעות טכניקות צילום מקוטע ושימוש יצירתי בזוויות הצליחו לגרום לכמה עשרות למינגים קפואים ומפוחדים להיראות כמו עדר הנחוש בדעתו להתאבד. אחרי שעברו מספיק סצנות ריצה נלקחו הלמינגים לראש צוק ונדחפו - מחוץ לעין המצלמה, כמובן - אל הנהר שמתחתיו. מעניין לציין שהסרט זכה בפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר לשנת 1959.
האמת היא שהלמינגים הם יצורים קטנים ותמימים, חסרי כוונות אובדניות באופן כללי. הצרה שלהם היא קצב הגידול ההזוי; נקבת למינג ממוצעת מגיעה לבגרות מינית בגיל צעיר, וממליטה המון פעמים במהלך חייה. התוצאה הצפויה היא פיצוץ אוכלוסין כל כמה שנים, שגורם ללמינגים לצאת להגירה המונית שבמהלכה הם גם חוצים בשחייה נהרות ואגמים. חלק מהלמינגים אמנם נטרפים, טובעים או מתים מתשישות בדרך, אבל זה לא שבא להם למות. זאת פשוט דרכו של הטבע לדלל קצת את האוכלוסייה שלהם.
9) נקבת הגמל שלמה אוכלת את הזכר בזמן הזדווגות
גמל שלמה הוא חרק עם ראש משולש ורגלי ציד קדמיות ארוכות, שבין השאר מתעסק עם בנות מינו. חוקר חרקים אחד בשם לילנד הארווד חשב שזה נורא מעניין, ומתישהו לקראת סוף המאה ה־19 עשה ניסוי: הוא שם גמל וגמלת שלמה בצנצנת והמתין בסבלנות, מתוך ציפייה שהזכר יתחיל בטקס החיזור. אבל קרה בדיוק ההפך: ברגע שהזכר הבין שיש נקבה בצנצנת, הוא ניסה להימלט על נפשו. בדיעבד היתה לו סיבה טובה. הנקבה זינקה עליו, תפסה אותו, ובלי יותר מדי גינונים אכלה לו את הראש. אלא שכאן לא נגמר הסנאף: החלק היותר מפתיע הגיע כשהזכר חסר הראש הראה סימנים של גירוי מיני, ואפילו הצליח לטפס על גב הנקבה ולהזדווג איתה שעות ארוכות.
על סמך הניסוי המסוים והמגעיל הזה התבססה תיאוריה שלמה, שלפיה נקבות גמלי השלמה צריכות תוספי תזונה לקראת ההיריון. בנקבה האנושית מתבטא הצורך הזה בכמיהה לכל מיני דברים שבדיוק אין במקרר, ואצל החרקים - שלמזלם אינם נוטים לקשרים ארוכי טווח - הנקבה פשוט אוכלת את הזכר וגומרת עניין. זה, כאמור, היה נכון בתיאוריה. אלא שאחרי 100 שנה מצאו לנכון צמד החוקרים ליסקה ודייויס לחזור על הניסוי הזה, וגילו שאפשר לקבל תוצאות אחרות לגמרי כשמשנים את תנאי הסביבה. במקום צנצנת קטנה ומוארת הם העניקו לזוג החרקים אקווריום גדול עם צמחייה מגוננת, ועקבו אחריהם במצלמות וידאו אוטומטיות. ככה הם מצאו שכשנותנים לבני הזוג את האינטימיות והמרחב הדרוש,
הזכר מתקרב לנקבה בריקוד חיזור מושקע במיוחד, ומשם זה ממשיך בשעות ארוכות של סקס סטנדרטי שבסיומו מתנתק הזכר מהנקבה ומסתלק לה מהחיים.
אז מה הקטע, כן הורגות או לא הורגות? לא ברור, אבל מחקר אחר הראה בינתיים שקיים לפחות מין אחד של גמלי שלמה (Mantis religiosa, אם חסרים לכם נושאי שיחה) שבו הזכרים לגמרי דפוקים: הם פשוט לא מסוגלים להזדווג עם הנקבה כל עוד הראש שלהם מחובר לגוף, גם בתנאים הפיזיים האינטימיים ביותר.
לפנייה לכתב/ת 
