מיד חשבתי שהוא יכול להיות האבא של ילדיי
הוא התרווח על המושב באוטובוס, מתח את הרגליים קדימה, חשבתי שהוא בטח משחק כדורגל ויוכל ללמד את הילדים שלי
זה היה אמור להיות היום שבו אמצא את השקט שלי. עליתי בבוקר על קו 73, הרגשתי בפנים שזה הולך להיות עוד אחד מהבקרים הרגועים האלה, אבל אז, שתי תחנות אחר כך, עלה לאוטובוס איזה בחור והתיישב לידי.
ישר חשבתי שהוא יכול להיות האבא של הילדים שלי. הוא התרווח על המושב, מתח את הרגליים קדימה, חשבתי שהוא בטח משחק כדורגל והוא יוכל ללמד את הילדים שלי, ואולי גם אותי. והאוטובוס, הוא הסתובב הרבה, נכנס לכל מיני שכונות ובסיבובים המרפקים שלנו נגעו זה בזה. הוא לא הזיז את שלו אז גם אני לא הזזתי.
רציתי לספר לו שאני שוקלת אותו בתור האבא של הילדים שלי, אתה יודעים, בשביל הכנות. רציתי להגיד שכרגע יש לו סיכוי מאוד גבוה, התכוונתי להסתובב ופשוט לפלוט את זה החוצה. חשבתי להגיד לו בקלילות, "היי אתה, אתה האבא של הילדים שלי". או אולי, "מה נשמע? בא לך להיות האבא של הילדים שלי?", ואם כל זה לא יעבוד אז פשוט למשוך אותו ביד ולקחת אותו הביתה לאמא שלי ושהיא תגיד לו. היא יכולה לשכנע את כולם.
אז חיכיתי, ניסיתי לתכנן את המהלך הבא, הנכון, אבל אז, אחרי חצי שעה כשכבר היה נדמה לי שהצלחנו לבנות איזשהו סוג של אינטימיות, הוא פשוט ירד מהאוטובוס. נשבר לי הלב, שתדעו.
חשבתי לוותר, אבל אז זה שחיכה מאחוריי התנגש בי
אחרי שלוש תחנות התיישב לידי איזה בחור אחר, נמוך כזה, עם עיניים ירוקות. התאמצתי אבל לא ממש הצלחתי לראותו בתור האבא של הילדים שלי. הוא דיבר בפלאפון כל הזמן, אמר כל מיני דברים על איזה כפתור שצריך ללחוץ עליו ואיזה תוכנה שצריך להפעיל, פתאום הוא התחיל לצעוק, "סטַרְט, סטַרְט, תלחץ על הסטַרְט, אמרתי לך", וכל האוטובוס הסתכל עלינו, גם עלי, כי חשבו שאולי אני איתו.
הוא הסתכל לי ישר לתוך הלבן בעיניים. אף אחד כבר לא מסתכל ככה היום, כולם מתחמקים. אז חייכתי אליו בחזרה וחשבתי שהוא יכול להתאים, הוא אפילו מאוד יכול להתאים. רציתי לשאול אותו אם הוא עסוק היום, אפשר להיפגש ולדבר על הפרטים הקטנים, מה שבא לו, רק שיסגור איתי לפני שמישהי אחרת סוגרת איתו. היום זה מלחמה שם בחוץ.
ידעתי שזהו, הוא המועמד המוביל שלי
ואז כמעט כבר פתחתי את הפה ופתאום הגיעה איזה מישהי משומקום ושמה את היד שלה בשלו, ככה באמצע הדואר, איך אין לה בושה, והם הלכו. אז יצאתי מהדואר והתחלתי ללכת ברגל לכיוון הבית. הלכתי לאט, כבר הייתי עייפה, עצרתי ברמזור האחרון של הצומת, ופתאום ראיתי אותו מחכה איתי שהאור יתחלף. ידעתי שזהו, הוא המועמד המוביל שלי, הוא עקף את כולם, איך שהוא נדנד את התיק במין קלילות כזאת, כאילו אין לו בכלל דאגות או ילדים על הראש.
ואז האור התחלף ופחדתי שהנה, הוא נעלם לי, כמו כולם, אז צעקתי, "חכה, אתה האבא של הילדים שלי", רק מהפחד, תבינו, זה הכל הפחד, אבל הוא נעצר והסתובב ואז נפל, והנהג של המכונית שפגעה בו צעק, "תראי, מה עשית, את רואה מה עשית", אבל אתם מבינים, אתם חייבים להבין שבסך הכל ניסיתי להיות כנה איתו, להפסיק לשחק משחקים, להגיד לו שמצאתי אותו, ואני מחפשת באמת כבר שנים.
תבינו שיש פה דחיפוּת, זה לא רק הוא עכשיו, יש לו משפחה, יש אחריות, יש תפקיד. זה לא שאני סתם עקשנית, הוא חייב להתעורר, לא יכול להיות שלילדים שלי לא יהיה אבא.
האימייל של אורלי
לפנייה לכתב/ת 
