"מסורת זה כמו מדורת האש ב'הישרדות'"
אם מסבירים להם בשפה שהם מכירים - הם מבינים. הפסיכולוג גיל ונטורה מנסה להסביר לדור ההמשך, זה שלא חווה יותר מדי ארוחות משפחתיות, מהי מסורת
טוב, איך אני אסביר לך את החשיבות של מסורת? מסורת זה כמו... זה כמו... מדורת האש ב"הישרדות". אם לא תשמור עליה אקטיבית ובאופן יזום היא תלך פייפן, ואיתה הרבה מהחום שעוטף אותנו יחד. יופי. ידעתי שתתחבר למטאפורה הזו. בוא נתפוס עליה עוד קצת טרמפ. את האש שב"הישרדות" מדליקים עם אבני צור. מסורת מדליקים עם טקסים. כן, טקסים.
הבעיה היא שאנחנו דור של כבדי שמיעה. אומרים לנו "טקסים", ואנחנו שומעים "תיקים". תשאל את דוד חיים מה עולה לו בדמיון כשהוא שומע "ליל סדר". הוא מיד ישלוף את טקס הפקקים השנתי הידוע, ארבע שעות על כביש החוף. גם אשתו לא כוכבת יותר ממנו. דודה אילנה שומעת "פסח" ומיד נרקמת לה בראש תמונת טקס הביקורת המשפחתי על החריימה שלה. על פי סטטיסטיקה משפחתית אחרונה, הם מספיקים לריב ביניהם לפחות איזה ארבע פעמים בשבוע שלפני הסדר.
אז השנה נשבר להם מזה, הוא טילפן לאימא שלך ואמר שהוא עושה לזה סוף. הם אורזים את הילדים ונוסעים מבעוד מועד לברצלונה. "תשברו אתם את הראש איך אתם שורדים את השלוש שעות עד "חד גדיא", אני אדפוק טקילות בקוסטה דל סול", אמר לחמולה, וכל הדודים צקצקו בלשון, אבל בפנים כל אחד הסכים שחיים היה ויהיה הבחור הכי פרקטי ושפוי במשפחה.
אז תגיד לי עכשיו, ילד שלי: איזה איש שיווק חלקלק דחף לנו לראש שמסורת אמורה להיות כיף? אני לא עושה פה קמפיין לקידום המזוכיזם, אבל כל החיים הישראלים שלנו רצופים ריטואלים שהם לא כיף, שלעיתים הם אוטומטיים, אבל הם בסיס הקיום היומיומי שלנו. לצחצח שיניים כל בוקר זה לא כיף, להכין שיעורי בית באופן סדיר זה לא כיף, ולשלם כל חודש מקדמות למס הכנסה זה ממש לא כיף (עזוב אותך מהסיפורים של דוד מיקו, כל המשפחה יודעת שמתישהו יעלו עליו).
הטקס המסורתי הוא המכשיר האולטימטיבי שמבטיח שתזכור, ולא תשכח. לא, קטן שלי, אני לא מדבר על הצורך שלך לזכור שעל הים לקו המצרים חמישים מכות ועל היבשה לקו מאה עשרים ושתיים נקודה שש מכות. אני מתכוון לכך שיש אירוע שמזכיר לך, במילה ובמעשה, כמה תובנות יסוד של חיים תקינים. לא מאמין? הנה רשימה חלקית של מה שסדר פסח מעניק לנו מבחינה פסיכולוגית, מבלי לגבות ארבע מאות שקלים חדשים לשעה אקדמית:
א. אדם בעולם חייב לדחות סיפוקים
הקשב היטב, ילדי היקר, בליל הסדר, בערך בשבע בערב. מה שומעות אוזניך? מיליוני קיבות מקרקרות, כמהות להגיע כבר ל"שולחן עורך", אך אין איש פוצה פה ומצפצף. בולעים רוקנו בגבורה ומתקדמים צעד צעד. אם זו לא למידה דה פקטו של דחיית סיפוקים אז אני לא יודע מה כן.
ב. הישג אמיתי כרוך בתסכול
דחוף את המרור בתוך החרוסת, עוללי המתוק. אל תחפף. בלע את התזכורת המתמדת לכך שבני ישראל אכלו הרבה קש לפני שהגיעו למנוחה ולנחלה של ארץ זבת חלב, דבש ומגדלי עזריאלי. האזכור הקולינרי המבאס הזה, שמתערבב לנו בפאן של החרוסת, ומשנן לנו ש"מררו המצרים את חיי אבותינו במצריים", מוביל את כל הכנופיה המשפחתית לעשות "כורך" ולהצהיר בקול: "על מצות ומרורים יאכלוהו". שני סנטימטר ימינה משם נאמר בהגדה ש"לא את אבותינו בלבד גאל הקדוש ברוך הוא, אלא אף אותנו גאל עמהם". תשאל ממה הקדוש ברוך הוא גאל אותנו, מבחינה פסיכולוגית?
מהאשליה התינוקית שתתכן הצלחה בחיים בלי נשיאת תסכולים ודחיית סיפוקים.
ג. התבונה, הזיכרון ויכולת הלמידה הן מקור הכוח האמיתי
תחשוב על זה, נשא DNA יקר שלי, כל הטקס החד שנתי הזה הוא טקס של קריאה משותפת, של פעילות אינטלקטואלית בחברותא, שמעלה על נס את שאלת השאלות. המסורת שלנו היא אסטרטגיית שיפור הזיכרון הטוטאלית. אחרת איך תראה את עצמך בכל דור כאילו יצאת ממצריים? עם כל הקשקשת המודרנית שסביבנו, אתה בשקט עוד עלול לחשוב שכולנו צאצאיו של האח הגדול, ואם לא נקיים את חוקותיו ומצוותיו, הוא ידיח אותנו בשלבים המוקדמים.
תהפוך שניה לעמוד ההוא, עם ארבעת הבנים. לאבא יש פרשנות קצת בומבסטית לקטע הזה. בעיני יש פה אחלה מטאפורה לנפש האנושית על צדדיה הטובים והגרועים: החכם – הידע / התבונה / הלמידה – הוא זה שאמור להילחם בשלושת האויבים הפנימיים: הבורות של התם, הרוע והסוציומטיות של הרשע (הוציא עצמו מן הכלל, החולירע), ולא פחות נורא – חוסר הסקרנות של זה שאינו יודע לשאול, הריק המוטיבציוני של זה שלא רוצה להתקדם.
זה נשמע לך מנופח?
מה היית אומר אם הייתי מציע להורה הישראלי הסטנדרטי לערוך, אחת לחודש, בלי שום קשר לפסח, טקס משפחתי מלבב – יושבים לארוחת ערב של ליל שישי, אבל לפני כן מוציאים את האלבום המשפחתי, מעלעלים בו חצי שעה וכל אחד מספר סיפור מימי ילדותו – מקסים, נכון?
חכמינו המבריקים זכרונם לברכה, ושאר צדיקים שזכותם ואינטליגנציתם תגן עלינו, הבינו שעם ישראל חייב טקס כזה ברמה הקולקטיבית – שבו יש קריאה משותפת ומוקפדת של ההיסטוריה העממית לפני שפונים לבליסה. אולי האוכל בינתיים מתקרר קצת, אבל הלב והנפש מתחממים כיאות. חג שמח. באמת.
גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג, מעביר קורסים והרצאות בנושאי הורות ובנושא החשיבה היצירתית, יועץ קריירה ומאמן חשיבה, מרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואחראי ארצי על קורס אינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.
