הכיבוש והמוסר, משל "חרבת חזעה"
אם נחזור ונדבר בשפה שבה דיברו חובבי ציון ואבות הציונות, יכבדו אותנו אומות העולם, ואם נתמיד בה ונתעקש עליה, יקבלו את עמדתנו
בשולי הדיון על מוסריותו של צה"ל במלחמת "עופרת יצוקה", נזכרתי ב"חרבת חזעה". בחודש מאי 1949 כתב הסופר ס. יזהר את הסיפור "חרבת חזעה" , סיפור זה, פרי דמיונו של הסופר, מספר על גירוש תושבי כפר ערבי בסוף מלחמת העצמאות על-ידי יחידה של צה"ל על-פי פקודה. הפקודה אמרה "לשרוף, לפוצץ, להעמיס ולשלוח" והיא מולאה בשלמותה על-ידי חיילי צה"ל.
לדבריו של יזהר, הסיפור אמנם דמיוני, אך כדוגמתו אירע במציאות במקומות אחדים. פרופ' אניטה שפירא בספרה "יהודים, ציונים, ומה שביניהם" מתארת את ההשתלשלות של הפולמוס בעצמה נמוכה בשנת 1949. בשנת 1978 הוסרט הסרט בגרסא טלויזיונית "דוקומנטרית" וסביב הקרנתו בטלוויזיה הישראלית נערך פולמוס בעצמה גבוהה.
הדיון עצמו נערך בקונטקסט שונה מההקשר שבו נכתב הספר, אחרי מלחמת העצמאות. ההקשר המכונן היה סוגיית "הכיבוש" של יהודה ושומרון במלחמת ששת הימים,
הוויכוח הזה במלא עוצמתו מלווה אותנו שנות דור. לעתים מנוהל הוויכוח על-ידי אנשים טהורי לב בעלי מגמה אידיאלית ומוסרית גבוהה, לעיתים לצערנו נושאיו של הוויכוח הם שרלטנים, שהנושא המוסרי והצדק ההיסטורי מהם והלאה, והנושא משמש להם כלי ניגוח פוליטי גרידא.
הוויכוח שפרץ בעקבות הדיון במכינה הקדם צבאית על החיילים שירו, בנשים וילדים ב"עופרת יצוקה" היה ככל הנראה מהסוג השני ואם איני טועה הטיעונים היו יותר מוסרניים ונגחניים מאשר מוסריים, אולם שוב איננו פטורים מלדון בעצם הסוגיה המוסרית.
אכן נושא הצדק והמוסר עומדים במוקד, אין לזלזל בטיעונים שחוקי מלחמה שונים, שהתוקפן שהתקיף את ישראל בכל מלחמותיה צריך לשלם את מחיר תוקפנותו. עם זאת, בעולם המושגים המוסרי שעל-פיו אנחנו היהודים צריכים לשפוט את עצמנו, הטיעון הזה אינו מספיק ואנחנו צריכים להסביר קודם כל לעצמנו באיזו זכות אנחנו "מנשלים" את ערבים מאדמתם.
הצביעות של הגויים המטיפים לנו מוסר ונוהגים בנו ב"מוסר כפול" אינה משמשת לנו הצדקה. הדרישה של ה-BBC וה"דר שפיגל", הדורשים מאיתנו אמות מידה מוסריים שהם עצמם אינם נוהגים לפיהן במלחמותיהם, ואפילו לא בעצם הימים הללו, מקוממת מאוד, אבל לא פותרת את הבעיה המוסרית. זה שגם אנחנו סובלים, זה ששליש מהעם היהודי הושמד בשואה, לא נותן לנו הצדקה מוסרית לנשל עם אחר, ולכסות עוול אחד על-ידי עוול אחר.
איפה המוסר?
אכן אני סבור שאנחנו חייבים להוסיף ולהתמודד דווקא במישור של הצדק והמוסר. והטעון היחיד שנותן הצדקה, ותוקף מוסרי בלתי ניתן לערעור, לשיבת ציון של העם היהודי, לכיבוש אדמות העמק ונישול האריסים על-ידי יהושע חנקין, הוא שחנקין החזיר את האדמות הללו לבעליהם החוקיים, לעם היהודי.
ההצדקה המוסרית של הנצחון במלחמת העצמאות וכיבוש שטח הגדול פי שלוש (כולל ירושלים המערבית), מהשטח שניתן למדינת ישראל על פי החלטת החלוקה של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, הוא שהבעלים של אדמות אלו, העם היהודי, מעולם לא התייאשו מהן.
פינוי אוכלוסיה אזרחית המסכנת את הריבונות ואת הביטחון, במהלך מלחמה הוא מעשה לגיטימי של "פיקוח נפשה של המדינה", כל זמן שלא בא לפריקת יצרים או לגזל סתם, על אף שהוא גורם סבל נורא, הוא בא לצורך קיומי חיוני.
הצדק של ההתיישבות המסיבית של התנועה הקיבוצית על חורבות הכפרים הערביים הנטושים, מיד לאחר מלחמת השחרור הוא, שבמשך 2,000 שנות גלות, אבותיהם של הקיבוצניקים המשיכו להתפלל ולהמתין לשעת הכושר לחזור הביתה ולחונן את עפרה.
ההצדקה האמיתית לשחרור ירושלים ויהודה ושומרון, ליבה הפועם של ארץ ישראל, במלחמת ששת הימים אינה ההצדקה הבטחונית, וגם לא הטיעון שההרים הגבוהים ביו"ש חשובים על-מנת להגן על גוש דן ונתב"ג, אלא ההצדקה ההיסטורית של מיליוני יהודים שלא פסקו בכל הדורות לומר "לשנה הבאה בירושלים".
הצדק שלנו אינו מכשיר מעשֵי עוול, ופגיעה שרירותית באחמד ומוחמד, בכל כח עלינו לחנך את עצמנו ואת חיילינו לטוהר הנשק, ולהמנע מהתנכלות ומעשי עוול, אך יחד עם זאת לחנך את צבאנו שהוא הזרוע המוסרית והצודקת של העם היהודי, המתיישב מחדש בארץ מולדתו.
עלינו להכיר בכך שאכן נעשה עוול לזולתנו, שיש לפצות את אלו שהחזיקו בקרקע במאות השנים האחרונות, אבל תוך תחושה עמוקה שהצדק שלנו גובר ועולה לאין ערוך על ה"צדק" של מי שהשתלט על בתינו ואדמתנו בהעדרנו.
אם נכבד את העבר שלנו, של העם היחיד, שראה את כל אימפריות העבר נמחקות והוא נשאר חי וקיים, אם ימשיך העם שהביא ספר הספרים והנחיל לעולם את המוסר והצדק, לשפוט את עצמו באמות מידה מחמירות, אבל אל מול טענות הנישול והעוול, יעמיד ויציג לעולם, שהוא ורק הוא הבעלים החוקיים של אדמת ארץ ישראל, אזי יחזרו הצדק והמוסר להיות איתנו.
אם נחזור ונדבר בשפה הזו, בשפה שבה דיברו חובבי ציון ואבות הציונות, בשפה שאותה הבין גם לורד בלפור בהצהירו שארץ ישראל מיועדת להקמת "בית לאומי" לעם היהודי, יכבדו אותנו אומות העולם, ואם נתמיד בה ונתעקש עליה, יקבלו את עמדתנו.
עדי מינץ הוא מנכ"ל מועצת יש"ע לשעבר
