סוד העבודה

ד"ר רוחמה וייס הציבה בפנינו אתגר לא קטן: לנסות לחבר שתי גישות שונות מאוד לטור אחד. השוני בינינו הוא מתבטא באורח חיינו, בהשקפותינו ובסגנון האישי המאפיין אותנו. הטור שלפניכם אינו מנסה לטשטש הבדלים אלו, כי אם להראות גישות שונות לאותו נושא, ובהתמקדות בו, כאשר שאר הנחות היסוד של כל אחד עולות מבין המילים אך אינן נידונות באופן ישיר.

ישראלי: פרשת שמיני, כמרבית פרשות ספר ויקרא, עוסקת בעבודה כהנית מדוקדקת, יבשה ורובוטית. בפרשה זאת מגיע לשיאו טקס המילואים (המינוי לתפקיד) של אהרון ובניו, כאשר הרגע המשמח הופך לטראגי עם מותם של נדב ואביהו, בני אהרון. האווירה המשתקפת כלל אינה חגיגית אלא במידה רבה,

בנוסף ל"רובוטיות" הנזכרת קודם, ישגם אווירה של פחד.

עם זאת, מעיון בספרים שופטים ושמואל אנחנו רואים שהדברים היו שונים לגמרי: הכניסה להיכל היתה די חופשית (כאשר חנה נכנסת להתפלל בו, או כששמואל שאינו כהן ישן בתוכו), לא היה מונופול לכהנים בהקרבת הקרבנות ("ובני דוד כהנים היו" שמ"ב ח, יז, "זבח משפחה לנו בעיר" שמ"א כ, כט, " לזבוח ליהוה באתי התקדשו ובאתם איתי בזבח" שמ"א טז ה ועוד), ולמעט מקרים מיוחדים, הקורבן היה זבח הנאכל ע"י המקריבים והכהנים. והחשוב מכל, לא היתה תורה פולחנית מדוקדקת כזאת. הכל היה חופשי ופתוח מהדברים המשתקפים בתורת הכהנים, פשוט, אמיתי, מהלב.

שרית חן: דיברת על אווירת הפחד. בעיני, כל מקום דורש התנהגות מותאמת של האדם. ככל שהמקום רשמי, חשוב, או קדוש יותר, כללי ההתנהגות בו קשיחים וקפדניים יותר. על אחת כמה וכמה במקום שכינתו של ה' בעולם .הדבר נכון גם ביחס לנושאי התפקידים, האחריות עולה עם התפקיד. אנו רואים זאת אצל הכהנים. בנוסף, ההקפדה על הפרטים היא שמביאה לידי ביטוי את ההבדל בין עבודה זרה לציווי האלוהי, ולכן חשוב לא לסטות כלל. סטייה כזאת, על העונש החמור בה מתרחשת בפרשתינו עם מותם של בני אהרון.

סוגי קשרים בין האדם לאלוקיו

ישראלי: בימים עברו היו כמה סוגי מערכות קשרים ובריתות. הנביאים ציירו את הקשר בין האל לעמו כקשר בין איש ואישה. בהושע א-ג ה"גבר" מתחנן לאישתו הבוגדת שתשוב אליו למרות בגידתה, ומבטיח בתמורה לתת לה הכל. אני הייתי מעדיף התייחסות מהסוג הזה כלפיי ולא מה שבא בפרשתנו – אווירת הפחד והמכניות, וכך אומר הושע:

"לָכֵן, הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ, וְהֹלַכְתִּיהָ, הַמִּדְבָּר; וְדִבַּרְתִּי, עַל-לִבָּהּ... וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ, וּכְיוֹם עֲלוֹתָהּ מֵאֶרֶץ-מִצְרָיִם. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי, לְעוֹלָם; וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט, וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי, בֶּאֱמוּנָה; .וְיָדַעַתְּ, אֶת-יְהוָה". בעצם, רק תשובי אלי ונתחיל הכל מחדש.

שרית חן: יש להסתכל על התמונה הכוללת בתנ"ך. אתה מדגיש את הפחד ביחסים עם ה'. מוטיב היראה הוא מרכזי ביהדות אך הוא אינו עומד לבדו. משלים אותו מוטיב האהבה, ושני אלו משמשים בין בערבוביה, בין לסירוגין, במהלך כל ההסטוריה הכללית והפרטית שלנו כעם וכיחידים. באופן כללי, יש מקומות שבהם מתגלה יותר צד האהבה של הקב"ה לעם, בין כאב, בין כבן זוג, ויש מקומות בהם מודגש צד ה"אדון". האתגר בעיני, הוא לבחון בכל סיטואציה איזה צד מודגש, נצרך, ומדוע, ולא לשאוף לבטל אחד מהם.

על גישות בעבודת האדם

ישראלי: עוד אני תוהה והנה בספר עמוס אומר הנביא (ה, כא):

שָׂנֵאתִי מָאַסְתִּי, חַגֵּיכֶם; וְלֹא אָרִיחַ, בְּעַצְּרֹתֵיכֶם. כִּי אִם-תַּעֲלוּ-לִי עֹלוֹת וּמִנְחֹתֵיכֶם, לֹא אֶרְצֶה; וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם, לֹא אַבִּיט. הָסֵר מֵעָלַי, הֲמוֹן שִׁרֶיךָ; וְזִמְרַת נְבָלֶיךָ, לֹא אֶשְׁמָע. וְיִגַּל כַּמַּיִם, מִשְׁפָּט; וּצְדָקָה, כְּנַחַל אֵיתָן. הַזְּבָחִים וּמִנְחָה הִגַּשְׁתֶּם-לִי בַמִּדְבָּר, אַרְבָּעִים שָׁנָה--בֵּית יִשְׂרָאֵל?

וירמיהו כאילו עונה לשאלתו הרטורית (ז, כא): "כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל-זִבְחֵיכֶם, וְאִכְלוּ בָשָׂר. כִּי לֹא-דִבַּרְתִּי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם, וְלֹא צִוִּיתִים, בְּיוֹם הוציא (הוֹצִיאִי) אוֹתָם, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם--עַל-דִּבְרֵי עוֹלָה, וָזָבַח" ומבהיר: "כִּי אִם-אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר, שִׁמְעוּ בְקוֹלִי--וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים, וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי לְעָם; וַהֲלַכְתֶּם, בְּכָל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם, לְמַעַן, יִיטַב לָכֶם".  והדברים נוקבים. עבודת הקרבנות ואולי הפולחן בכלל נדחים מפני אהבת האל האמיתית, אהבת האדם, עשיית המשפט והצדק. נוצרו כאן שני קצוות, ובעצם אולי שתי גישות: פולחן יבש מתוך פחד, או משהו רוחני יותר המכוון כלפי האל והאדם.

שרית חן: אתה מבחין בין קיום ציווי שניתן מלמעלה, בצורה טכנית ומדוקדקת, לבין התעוררות פנימית של האדם המשתוקק לקשר עם אלוקיו. אמנם, החלוקה אפשרית, אלא שאינה מחוייבת, ואף אינה האופטימלית. בידינו מצוות רבות הכוללות עשיה מפורטת על-פי הוראות ברורות. קיים סיכוי לא קטן ליפול בתוך סבך הפרטים והאיסורים, ולאבד את המטרה שמאחוריהם. לדעתי, יש גישה שלישית, והיא העדיפה בעיני. אולי על דרך הכוזרי, אומר - "חיבור הכוונה הרצויה עם המעשה הרצוי". הקרבת קורבנות אינה רק הריגת בהמות, שריפתן ואכילתן. ייחודם של הקורבנות הוא בכך שהם מהווים ביטוי מעשי לכל סוגי מערכות היחסים של העם ככלל ושל האדם כפרט עם אלוהיו. כל קורבן מסמל ומבטא רכיב במערכת יחסים זו, ברגעי השיא והשפל שלה. העיקר, אינו מעשה ההקרבה בלבד. יש לנקז בשעת ההקרבה את כל אותן מחשבות ורגשות הקשורים לאותו התחום שעליו מובא הקרבן. מעשה השחיטה הוא רק שלב סופי ומוחשי לתהליך הפנימי של האדם.

מעשים ללא כוונה הם ריקים מתוכן ואף מבזים את הא-ל, את המשכן ואת האדם עצמו, ונדמה לי כי על כך קובלים כל הנביאים בדבריהם. הם אינם מתכוונים שיש לבטל קורבנות, אלא שאין לאל צורך בבהמות הנשחטות, ללא הקשר עם האדם וההתעלות שלו . האדם אינו יכול לראות עצמו כמקורב לא-ל ובו זמנית להתנהג בחוסר מוסריות. העם נכשל בכך שהפך את הכלי למטרה, וניתק את האפשרות העיקרית לקשר עם ה'. אין פלא שסוף התהליך הוא החורבן. הם לא השכילו להשתמש במקדש נכונה, ועל כן אין עוד צורך בו.

אז, וגם היום...

ישראלי: אני, כאמור, מבחין בין שתי גישות, ונראה שעלינו, כמו על אבותינו, להחליט היכן אנחנו עומדים ביחס אליהם. שאלה זאת רלוונטית כמו אז, גם היום.

שרית חן: אכן, אני רואה לנושא השלכה רבה גם אלינו

כיום. קל לנו יותר להיאחז בעשייה הטכנית והמדוקדקת של המצוות מאשר בכוונה הנפשית. אך מצוות ללא כוונה הן כגוף ללא נשמה. אולי אתמקד בתפילה כדוגמא. בימינו עיקרה הוא כנגד הקורבנות, הלכתית ומהותית: ביטוי שיא הקשר עם הבורא והתאמה לכל מאורע בחיים.

הרב קוק זצ"ל, הבחין בין תפילת הנשמה התמידית, הנסתרת, מתוך קישורה הנצחי לה', לבין התפילה הקבועה הנאמרת בפה שלוש פעמים ביום כפי שתיקנו חז"ל. אלו הזכירו לי את אש התמיד היוקדת על המזבח, ולעומתה, הקורבנות השונים במשכן. הנוסח הקבוע נועד להנחות את האדם כשהעיקר הוא כוונת הלב והעבודה הפנימית. אלמלא כן, אין כאן קשר, אין שינוי, אין צמיחה. התפילה אינה עולה מעלה, ואינה מעלה את האדם. המטרה בעיני, היא לחבר את שני סוגי התפילה יחד. מעבר לכך, יש גם מקום לתפילה אישית, כאמירת חז"ל "ולוואי ויתפלל האדם כל היום כולו".

מה שנכון לגבי התפילה, נכון לגבי המצוות כולן. הדרישה היא לשלב בין הציווי מלמעלה, לעשיה ולכוונה מלמטה. כדי לצאת ממלכודת הטכניות המנוכרת, יש צורך תמידי בהתחדשות בקשר ובעבודה שלנו. אנו למדים זאת מהקב"ה בעצמו - "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". נכון, שאין זו דרישה קלה. זוהי עבודת חיים, ואולי אומר שזוהי עבודת החיים עצמה.ולוואי ונצליח בה.

סוף דבר:

ישראלי: אני מודה לך שבדברייך הבאת ניסיון יפה ואמיתי להביא לקשר בין שני הקצוות הכמעט בלתי אפשריים הללו שלנו. למדתי המון, תודה.

שרית חן: ישראלי, היה מרתק. גרמת לי להעמיק בחשיבה על נושאים רבים ולמדתי ממך רבות. תודה לך. רוחמה הציעה להרחיב ולספר על התהליך שעברנו. ברשותך אעשה זאת בתגובה נפרדת בבית המדרש.

שבת שלום