למיטב זכרונם

לרוב איני נוהגת להתחרט על טורים שכתבתי בעבר, אף לא על כאלה שכללו טעויות שבעקבותיהן זכיתי לקיתונות של רותחין מהעורך או הטוקבקיסטים. אני ילדה גדולה ועלי להיזהר בדבריי. בכל זאת, ישנו מקרה אחד שממלא אותי חרטה. ב-2003 כתבתי ביקורת שהשתמע ממנה שיוצאים לאור יותר מדי ספרי תיעוד וזיכרון ואין מה לעשות בהם.

לעולם לא אשכח את התגובות הנעלבות (ובצדק!) של ניצולי השואה שהתקשרו כדי למחות; "יותר מדי?" בכתה טובה מחיפה, "גם אם אוציא עשרה ספרים, לא אתחיל אפילו לתאר את מה שעברנו שם". טובה צודקת. וכך גם מאיר ומשה ומרים ושאר הניצולים שהתקשרו כדי למחות.

גם אם יצאו שישה מליוני ספרי עדות ותיעוד - לא יהיה בהם די. הבעיה המרכזית היא שלרוב הספרים הללו לא זוכים לחשיפה מספקת, לכן בחרתי להביא בפניכם חמישה ספרי תיעוד וזיכרון שלא זכו לחשיפה גדולה מדי כשראו אור, ולא בצדק.

בממלכת האבסורד, מרים ניק, משרד הבטחון

ספר העדות של מרים ניק, ששרדה שבעה מחנות ריכוז ושתי צעדות מוות, הוא בשום אופן אינו ספר עדות

רגיל. היא עצמה מתוודה על פיצול האישיות ממנו היא סובלת, כאשר אישיות אחת שלה מחטטת בזוועות, בעוד השניה מתבדחת על כך. ואכן, הספר הזה הוא כל כולו חיטוט מבודח בזוועות, החל ממריחת מרגרינה על הפנים שלא תתקמטנה בשנות אושוויץ וכלה בסיפורי אהבה בלתי אפשריים מהתקופה ההיא.

"אני שונאת פאתוס" היא כותבת בפתיח, "וכהגנה מפניו אני מתבלת לפעמים את הסיפורים שלי בקורט של וולגריות. ואיני היחידה, בבתי הספר עוסקים המורים בוולגריזציה של השואה בכזו חריצות, עד שהנכד שלי, כשהיה בכיתה ב', שאל אותי ביום השואה: 'סבתא, תגידי, אבא שלך נרצח על ידי הנאצים בסוביבור, או סתם בבור רגיל?"

ואם זה אינו אבסורד, אז איני יודעת אבסורד מהו.

בלי שום מקרה מוות, דרור בורשטיין, הוצאת בבל

בעיני, מדובר בספרו החשוב ביותר של בורשטיין וזו פשוט תעלומה כיצד חמק לו מתחת לרדאר. הספר מביא

את עדויותיהם של מייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות שהוקם בגליל המערבי ב-1949, אולם מעבר לתיעוד ההיסטורי ההכרחי, עיקר כוחו של הספר הוא בצורה בה מובאות העדויות; בורשטיין שובר אותן לשורות קצרות (להערכתי בלי לשנות מילה מהמקור) ומתקבלים מעין שירי-שואה אפלים, מוזרים ואפקטיביים מאוד.

לדוגמה: "...בשנת 1939 הייתי בן 15/ נכנס פתאום גוי ואמר: תצאו מהר, הבית בוער!/ ירו טנקים, אחות של גיסתי נפצעה בכמה מקומות, שכבה בלי הכרה/ לא היתה עזרה רפואית/ נכנסו הרבה פצועים לבית הכנסת/ ראינו איך הצבא הפולני בורח/ ראינו חייל פולני סוחב על הגב מכונת יריה והולך יחף/ שום רופא לא בא" (מתוך עדותו של מאיר ידבבינסקי)

בית הספר ברייך השלישי, גרט פלטנר ותלמידיו, הוצאת ירון גולן

ספר תיעודי קטן ומשונה (שיכול היה לזכות לעריכה קפדנית יותר), המתאר את מסעם של המורה הגרמני גרט פלטנר ותלמידיו בעקבות חידת בתי הספר המגוייסים בתקופת הרייך השלישי. מחברי הספר פנו לאישים שונים שבצעירותם למדו בבתי הספר הנאצים וראיינו אותם על התנסותם. העדויות שבספר מחזקות את דבריו של היינריך בל שכבר אמר ש"בבתי הספר הנאציים חינכו למוות ולא לחיים".

דרך עדויות התלמידים (חלקן עילגות מאוד), הפרוטוקולים מישיבות המורים ("חובה עליכם להקרין לתלמידים את הסרט 'ספורט וחיילים'!") ודרך מערכי השיעורים הבל-יאמנו בתורת הגזע, הביולוגיה, ההיסטוריה וההתעמלות, נפרשת לפנינו השקפת העולם הנאצית בצורה בלתי אמצעית וטורדת שלווה ביותר. ספרון קטן ומצמרר.

לחם נקמות, צבי כנר, זמורה ביתן

על הכריכה האחורית נכתב במפורש שלמרות שכל הכתוב בספר שאוב ממציאות חייו של המחבר - אין זו

אוטוביוגרפיה כי אם יצירה ספרותית, ונכון הדבר שצבי כנר ניחן ביכולת סיפורית מפתיעה ועצמתית, אולם בעיני עיקר כוחו של הספר הוא בקול העדות הצלול והבהיר שהוא משמיע.

צבי כנר הוא גם פנטומימאי מחונן וראיתי בעבר הופעה אחת שלו בה המחיז חלקים מתוך מהספר. מעולם לא ידעתי שפנטומימה מסוגלת לזעוק כל כך.

ספר זכרונות מקהילת הקודש ואץ, צבי אבלס ויהודה הרצל, הוצאה פרטית

לפני שפגש בסבתי, היה סבי נשוי ואב לשני ילדים. במשפחה מספרים שכאשר הגיעו אשתו וילדיו לאושוויץ, פנתה הילדה בת החמש לאמה בטרוניה: "ממושקה, לאיזה מקום מחורבן הבאת אותי!". איני יכולה לדמיין אפילו את תשובתה של האם. גם את סבי לא יכולתי לשאול מאחר ובביתנו מיעטו מאוד לדבר על השואה. על מה כן דברו לפעמים? על העולם האבוד ש"לפני".

כחלק מאותו עולם יצא ספר הזכרונות הזה, שאם לא הייתי מוצאת אותו מתחת למיטתו של סבי - לא

הייתי יודעת כלל על קיומו. הספר מתאר בחרוזים טובי לב (אם כי לא מקצועיים) את חייהם של תושבי הקהילה ואץ שבהונגריה: "אכתוב הפעם על משפחת אבעלעס, רבי שמחה בונם/ לפי מיטב ידיעתי הם כולם כבר אינם/ חוץ מכמה נכדים/ שלמזלנו נמצאים בארץ היהודים..." ספרי זכרונות תמימים ומלאי רצון טוב שכאלו רואים אור מדי שנה, אבל לא לכולם יש דודנית רחוקה שכותבת עליהם טורים ב-ynet. חבל.

שהרה בלאו, ילידת 1973, סופרת ואשת תקשורת. עובדת במכון ללימודי השואה בחיפה, בו היא מדריכה ומתעדת ניצולי שואה. ב-2007 פרסמה את הרומן "יצר לב האדמה", העוסק באישה שיצרה לעצמה גולם דמוי גבר