"תיאטרון הוא זיכרון שהייתי מעדיף לשכוח"

את מה שהבמאי הפולני קז'ישטוף ורליקובסקי עשה מחנוך לוין אפשר לתאר במילה אחת: "רוקנרול". אחרי שנים בהן מציג התיאטרון הישראלי רוב הזמן את לוין בשפה אחת ופרשנות אחת, בא ורליקובסקי, לחץ על כפתור "הפעל" בבלנדר המשוגע של הדמיון שלו והצליח בלי קישוטים מיותרים וגינונים של גרוטסקה, לחדור לקרביים.

"קרום" של ורליקובסקי, שזכה מאז עלה לראשונה על הבמה בוורשה להצלחה אדירה בארצות הברית, קנדה ואירופה, הוא בית ספר לחשיבה מחוץ לקופסה. הוא לא מפחד להפוך סדרי בראשית ולמעשה תחילתה של ההצגה היא סופו של המחזה המקורי, ואיכשהו יש בזה לא רק הגיון רב אלא גם עצמה אדירה. הוא חוזר שוב ושוב לתעתע בקהל, מוציא אותו מהחשיכה הנוחה של האולם אל האור החושף, לא מפחד לומר בקול רם וברור: "כך אתם נראים. אתם, הם ההולכים בחושך". הוא מגרה את הדמיון, הולך עם הסטיות, מחרמן, משתעשע עם התת מודע, מגמד את אלוהים. הבמה רחבת הידיים שלו פעורה כמו מגרש משחקים למרות שהשעשוע - משחק החיים - מותיר אחריו טעם מריר של ריקנות.

ורליקובסקי. "צועד לקראת המוות" (צילום: מרב יודילוביץ') 

המפגש הראשוני של ורליקובסקי עם גיבור המחזה של לוין היה לפני כחמש שנים. קרום חזר ממסעותיו בעולם עם מזוודה שאין בה דבר למעט כביסה מלוכלכת, גיבור כושל בהצגת חייו שלא הגיע לשום מקום ולא השיג דבר. ורליקובסקי (אז בן 42), שנחשב מתחילת דרכו כעילוי, זכה כבר לתהילה בפולין ומחוצה לה ובכל זאת החיבור בין הדמות של לוין לבינו היה מיידי.

"הוא עורר בי מחשבות על החיים שלי", אומר ורליקובסקי שנמצא בימים אלה בישראל, "אתה מגיע לגיל 40 ומבין שמעכשיו אתה צועד לקראת המוות. שההורים שלך כבר לא שם כדי להגן עליך. אתה תוהה מה עכשיו? קרום הפך לחלק ממני. כמוהו, גם אני, ניסיתי להצליח בחו"ל. כמוהו, גם אני עזבתי את עיר הולדתי, שצ'צ'יני, כשהייתי בן 18 ומעולם לא חזרתי. אני מגיע לשם אולי אחת לעשור. אני השגתי את ההצלחה שקרום כל כך רצה אבל ההצלחה הזו הרסנית ולפעמים זה פשוט יותר מדי".

שונא תיאטרון

ורליקובסקי מדבר על הציפיות, על האנרגיה שהוא חייב לשמר ולהעביר לשחקנים כדי שהם, בתורם, יוכלו להעביר אותה הלאה לקהל. הוא מדבר גם על תחושת הריקנות שמלווה לידתה של כל עבודה חדשה. "היכולת למצוא טקסט שיהיה טוב מספיק, רחב ועמוק מספיק. אחרי שאתה מביים כל כך הרבה מחזות של וויליאם שקספיר, שרה קיין, ברנאר-מארי קולטז וחנוך לוין, אתה שואל את עצמך לאן ממשיכים מכאן והתיאבון מושך מחוץ לתיאטרון אל החיים". ורליקובסקי אוהב לשבור קונבנציות וקונפקציות של תפיסות עולם מוכנות ללבישה. "המציאות שונה מהתיאטרון ואת התיאטרון אני שונא", הוא מפתיע.

אבל תיאטרון זה מה שאתה עושה.

"אני מקווה שאני עוסק בחיים. תיאטרון בשבילי הוא זיכרון שהייתי מעדיף לשכוח. ראיתי כל כך הרבה הפקות תיאטרון של שקספיר בחיי וכשבאתי לביים מחזות שלו שאלתי את עצמי כל הזמן איך לעזאזל שוכחים את כל מה שראיתי? איך מוחקים את הזיכרונות האיומים האלה ומתחילים מההתחלה? אני לא רוצה לפעול בתוך קונבנציות, מתוך תפיסות מוכנות מראש או ידע מוקדם.

"קרום". כמו מגרש משחקים 

"אני יודע שנהוג להציג את המחזות של לוין בישראל כגרוטסקה אבל מבחינתי אין דרך מסוימת, אחת, להציג כותב. קחי למשל את 'הבקכות' של אוריפידס שביימתי. זה נכון שהוא מוגדר כטרגדיה קלאסית אבל אני הולכתי אותו אל המקום הטקסי, הפולחני, המיני. התיאטרון שלי הוא לא התיאטרון הבורגני שמסביר לך את עמדותיך על אלוהים, חיים ומוות. זו חוויה".

זה מה שלוין עשה למעשה בכל המחזות שלו - הפך את הבנאליות של החיים למרכז.

"נכון. אנחנו חושבים שאנחנו יודעים את ההגדרה המושלמת של מה אמורה להיות קומדיה או טרגדיה עד שמישהו בא והופך את ההגדרות. אם במחזה כמו 'מטוהרים' של שרה קיין אתה כצופה אומר לעצמך: 'זה לא אני שם על הבמה' כי הרי לא ייתכן שיש בך כל כך הרבה אכזריות, במחזה כמו 'קרום' זה עובד לכאורה הפוך. אתה מזהה את עצמך ואת המשפחה שלך, את העולם המוכר, את החברה בה אתה חי ואז אתה לכוד. מרגע זה ואילך מתחיל תהליך של הרס עד לחורבן מוחלט".

לא רוצה להרדים

בביקורו האחרון בארץ הציג ורליקובסקי את גרסת "הדיבוק" שלו על במת פסטיבל ישראל וזכה לביקורות מהללות. באותו הביקור במסגרת מפגש עם סטודנטים של "בית צבי", כמחווה לגרי בילו שהזמין אותו בתחילת דרכו לביים בבית הספר, הוא בעט בין היתר בסגידת התיאטרון ליופי. "יופי הוא הליכה על בטוח", אמר אז. כשהוא מתבקש היום להסביר למה התכוון, הוא מחייך ואומר: "לאורך שנים ארוכות התיאטרון הפולני חשב שיופי נותן לאנשים תקווה. אנשים חיפשו בתיאטרון את מה שהיה להם קשה למצוא מחוצה לו. התיאטרון התרחק מאלמנטים של הרס שקיימים בחיים, כדי לרצות, להנעים, להרדים".

"קרום".  "תיאטרון מעולם לא היה בידור"

גם בישראל יש כאלה שיאמרו שבמציאות התרבותית הקיימת התיאטרון הפך בעיקר למבדר. אחרים יגידו אולי שקוראים לזה הישרדות.

"תיאטרון כבידור זה קונספט שנתקלתי בו בישראל. אולי כיוון שהתיאטרון הישראלי, גם אם הוא מתכחש לכך, מחובר לתיאטרון היידיש שהמסורת הבידורית שלו עמוקה. מבחינתי, תיאטרון מעולם לא היה בידור. זה מקום קשה, שכשאתה מגיע אליו אתה מסתכן. אנשים מגיעים לתיאטרון כי הם מרגישים לא שלמים, כי מה שיש בחוץ לא מספק אותם, כי הם זקוקים למשהו נוסף שיעורר את התת מודע ויאפשר להם להיות, גם אם זה לזמן קצוב, מחוץ לנורמה ולקונבנציות. זה כמו ללכת לכנסייה, יש בזה משהו רוחני. כשאתה נכנס לקהילה הזו של 200 איש שיושבים יחד באולם, אתה צריך לעבור טראנס, אחרת מה המשמעות של כל זה?

"אני לא שם בשביל לייצר לקהל את החלומות שהוא רוצה לחלום או לממש את החלום האסתטי שלו. זה לא תפקידי. אני רוצה לנהל עם הקהל דיאלוג, לא לעשות לו נעים. תיאטרון שבו הקהל יושב בנינוחות ובבטחה לא מעניין אותי. רק ברגע שמשהו בתוכך יישבר, תוכל למתוח את הגבול שלך. זו ההתמודדות האמיתית מבחינתי - לייצר השתקפות של החיים, לא ללכת לאיבוד בתוך עולם מנותק".

אז המטרה היא לפוצץ את הבועה?

"לקבץ אנשים יחד במקום אחד ולגרום להם להרגיש. בתיאטרון, בניגוד לקולנוע שמתרחש על מסך בד דומם, השחקנים והקהל חיים את אותו הרגע, נושמים את אותו האוויר. זו הזדמנות להתחבר לחיים. תיאטרון שנמצא כל הזמן בשליטה, לא מעניין אותי. כשהייתי צעיר חשבתי שאני 'אמן', חיפשתי את דרכי, הייתי מפוצץ בקונספציות, אבל בפעם הראשונה שבה הקהל שלי עמד על רגליו ומחא כפיים להצגה שיצרתי, אמרתי לעצמי: 'הבנתם אותי'. מהרגע הזה והילך כל מה שרציתי הוא שיבינו אותי, לדבר ולהיות מובן".

ביימת הרבה מחזות שנחשבים קלאסיקה. מהי בשבילך קלאסיקה?

"אני תמיד רואה את המחזאי כפרטנר שווה לי. אני חושב שטקסט לא יכול להיות חלש ממני, הוא חייב להיות לפחות שווה לי. רק אז יש לנו עסק. שקספיר, שרה קיין, קולטז, לוין משמרים בי את הסקרנות לאורך כל הדרך. זה אתגר. הם מכריחים אותי ללכת עמוק יותר, רחוק יותר, לחפש בתוכם. שקספיר רצה לגעת בהכל, לא היו לו גבולות, הוא לא הלך על בטוח. פה מצוי האתגר".