הנמר הזקן עוד נושך

חיים גורי כתב ספר שירים נוקב ובלתי נשכח; יש בספר שלושה מחזורים של שירים, אבל אני רוצה להתעכב רק על המחזור הראשון, "עיבל", ועל החשבון המר כלענה שעורך בו גורי בן ה-86 עם עברו. כשקראתי את "עיבל" נזכרתי בחיים נחמן ביאליק, למרות שדווקא נתן אלתרמן היה אביו הרוחני של גורי.

אבל אלתרמן, עם כל הכבוד לגדולתו, לא היה משורר של ביקורת עצמית; לא היה בו היצר והאומץ לשאול "איפה טעיתי, ואיפה טעתה הדרך שהצעתי?" בביאליק היה גם את היצר וגם את האומץ. לא במקרה מצטט גורי ב"עיבל" מן השורות המרות האלה של ביאליק:

ואם יש עימך דבר- אמור!

ויהי מר כמוות, ויהיה הוא הוא המוות –

אמור!

למה נירא מוות - ומלאכו רוכב על כתפנו,

ובשפתינו מתגו

ובתרועת תחיה על שפתיים ובמצהלות משחקים

אלי קבר נדדה.

ביאליק שאל על תרועת התחיה שהוא הבטיח לבני דורו; גורי שואל על תרועת התחיה המעט שונה שהוא עצמו הבטיח. ביאליק היה מוכן לשאול אם התחיה היהודית הובילה אל מוות; גם גורי אכזרי עם עצמו, ועם כשלונותיו, עד מוות. גורי הקדיש ספרים קודמים שלו לחשבונות אישיים, אבל ב"עיבל" הוא עורך חשבון קולקטיבי.

עבודה רבה הוא השקיע משנות ה-60 ואילך כדי להסיר מעל ראשו את כובע הגרב של שירי מלחמת

העצמאות שלו, כדי לעצב לעצמו גם קול אישי. עכשיו הוא חוזר אל הקול העוסק בבעיות הקולקטיב הישראלי ולא בבעיות אישיות. אבל הוא מביא לכאן את הנסיון שצבר בכל שיריו, וזה מדהים איך הוא משתבח בכתיבתו ככל שהוא מוסיף שנים. אין אפילו צל של זיקנת-ביטוי בשירי הזיקנה חסרי הרחמים האלה.

עיבל, כידוע, הוא הר הקללה. והשירים כאן הם על סדרת קללות שגורי מסמן אותה בסדרת השמות הזאת: תל-אביב 1923, עיתון "דבר", נתן אלתרמן, בית הספר החקלאי כדורי, יצחק רבין, חטיבת הנגב של הפלמ"ח, אנטק צוקרמן, פריז, גיום אפולינר, ירושלים, סבסטיה 1975, אהוד ברק.

חשבונה של תנועת העבודה ההיסטורית, בימים שבהם היא מתחסלת, נעשה ויעשה על ידי היסטוריונים. גורי עושה את החשבון הזה אחרת - כמשורר יש לו מנגנון משוכלל שמתרגם שאלות פוליטיות לשאלות ספרותיות. "שם נימשך, יותר מששיערנו כמו המת החי מהשירים".

גורי יודע היטב שהיה לתנועת העבודה עולם פוליטי, אבל היה לה גם מרתף ספרותי, והמת-החי של אלתרמן התגורר במרתף הזה. איך התחבר הסמל הספרותי הזה אל עולמה הפרקטי של העבודה? זאת כנראה אחת החידות האפלות שלעולם לא תהיה להן תשובה מלאה.

גלגולו של המת-החי

אבל המת-החי חזר והופיע בעקשנות אצל אלתרמן וגם אצל סופרים, פוליטיקאים ומפקדי-צבא, שחיו בסביבה הרוחנית של תנועת העבודה. כך המתים האלתרמניים שבאים שחורי משקפיים אל הפונדקית של "כוכבים בחוץ", ונמשכים אצל המת המקנא לחן רעייתו ב"שמחת עניים", ונמשכים גם אל הנערה והנער ש"אין אות אם חיים ואם ירויים" ב"מגש הכסף".

אחר כך התחיל המת-החי של אלתרמן להופיע גם אצל אחרים: ב"הנה מוטלות גופותינו" של גורי, ובהספד האמיץ של משה דיין על רועי רוטנברג, ובקינה הנפלאה של שלום חנוך "אתה בא והולך אלי". המת-החי קיבל פני מפלצת בדברים שאמר גורודיש אחרי ששת הימים: "אל המוות היישרנו מבט והוא השפיל את עיניו".

שואל על תרועת התחיה שהבטיח. חיים גורי (צילום: עטא עוויסאת)

עכשיו אומר גורי: המת החי, שכישף אותי בחיי ובשירי, היה אמור להימשך ולהימשך, וללכת עד אין קץ ב"דרך הנפקחת לאורך" של אלתרמן, או ב"דרכים הידועות" של שלום חנוך; אבל אולי הוא נמשך יותר מששיערנו, יותר משרצינו? וחמור מזה - אולי המת החי הספרותי הזה עיוור את עינינו מלראות את "החלופה" - כפי שקורא לה גורי, את הרגע שבו אפשר היה להפסיק להרוג ולהיהרג בשדות הקרב הממשיים? 

"עיבל" הוא מחזור שירים על הקללה של המלחמה ההולכת ונמשכת שבין יהודים לערבים. השירים מלאים בדם הלא-מפויט שנשפך, בצחנת המתים של שני הצדדים, בתקווה שהתבדתה אחרי מלחמת העצמאות, ובתחושת הצדק ההולכת ונשחקת ככל שהזוועה נמשכת. אל החשבון המר הזה מגיע גורי מן הקסם המתעתע של השירה שלו עצמו, שהיתה מורעלת-אלתרמן - לכן "עיבל" הוא ניתוח-לב של של שירה ושל היסטוריה של שירה, ולא מאמר בשורות קצרות.

בתוך כל זה מוטבע כאן חשבון פוליטי נוסף: למה סוציאליסטים בצרפת, באיטליה, באנגליה ובשוודיה סופגים מפלות קשות ומתאוששים מהן, ואילו תנועת העבודה הישראלית מתה ולא תקום מן המתים? גורי מנסח זאת היטב בשיר על הפרות הקדושות . 

מעבר לחיוך הנבון שמחייך כאן גורי על חשבון עצמו, ועל חשבון גילו, ועל חשבון מעמדו ב"רפובליקה הספרותית" הישראלית – מעבר לכל אלה יש כאן משהו חשוב יותר וקשה יותר - יש כאן הודאה בכך שתנועת העבודה הישראלית לא ידעה להתחדש, וגם גורי עצמו לא ידע איך שלא להפוך לפרה קדושה.

מה נשאר מהפרה הקדושה מלבד נוסטלגיה וקיטש?

ה"סרפאן והסנדלים התנ"כיות", "שיר הרעות", ומשק העובדים ששלט על שליש מכלכלת ישראל - הכל נהפך לפרה קדושה שנשחטה והשאירה אחריה רק נוסטלגיה וקיטש. אבל אצל גורי אין אשליות ואין הונאות, אין הסבר למה התנוונה תנועת העבודה. שירים טובים לא באים לתת לנו תשובות טובות, אלא לשים לנו לפני העיניים את השאלות הקובעות את חיינו. ואת זה גורי עושה בלי לרחם, לא על עצמו ובטח לא עלינו.

שיר אופייני ב"עיבל" כתוב במילים כמו "תלאובות" ו"אמולה", ושובר למילים כמו "טיפ-טיפה" או "מטורללה". העברית עצמה מסרבת אצל גורי להימשך באופן הרמוני מן העבר אל ההווה. כאשר החוויה ההיסטורית שלו היא קרע בין תקופות, וחוסר יכולת לאחות את הקרע, באה החוויה הלשונית שלו למסור את הקרע הזה בכל עוצמתו.

גורי עם אלתרמן ואמיר גלבע ב"כסית" (צילום: עטא עוויסאת)

אנחנו קוראים את השירים האלה לא רק בחרדה על המציאות המקוללת שלנו, אלא גם באי-שקט על המצב הלשוני שלנו;  החרדה וההתרוצצות עוברים מפעם לפעם את המידה, ושיר כמעט נעשה כאן לעיתים לחידון של רבדים היסטוריים של העברית המתנגשים זה בזה.

אפשר אולי להקיש שגורי נעשה לפוסט-ציוני, וכותב כעת שירים שבהם הוא קובר את הפרויקט הגדול של הריבונות היהודית במדינת ישראל, אבל זה ממש לא כך. "נמשיך לשנוא את השונאים אותנו", הוא כותב, "נמשיך לריב עם החושבים שדי, ששמו פס עלינו".

לא מזמור קבורה כתב גורי, אלא שיר חשבון. לא מתוך איבה הוא חושף את אסונה של ארץ ישראל

העובדת, אלא מתוך אהבה. מעולם לא חשבתי שלביקורת של השונא יש סיכוי להתקרב אל עוצמת הביקורת של האוהב. גם לשונאיו של גורי, גם לאויביו, לא יהיה קל לקרוא את הספר הזה. רבים מהם מלאים בצדקנות שמתחזה כצדק.

רבים מהם גיבורים במלים שלא שמו אף פעם לבנה על לבנה, ולא נחשפו אף פעם לסכנה של הבניין הנחרב על בוניו. "אם תפגוש בצדיקים ההם/ שאל אותם בשמנו, אם אפשר בשקט,/ מה, לעזאזל, היה עלינו לעשות". בגיל 86 כתב חיים גורי שירים צלולים ומרעישים על הרע שלנו הישראלים. רק אל ישלו את עצמם הצדיקים ההם, הרוחצים בנקיון כפיים אל מול הרע מאוד, שהנמר הזקן קהו שיניו. הוא עדיין נושך.

"עיבל"/ חיים גורי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 89 עמודים