חובש כיפה יקר, אל תתבייש להתחיל איתי!

יצא לי לקרוא כאן באחרונה טור של סטודנט דתי (האם נידונתי לתואר נטול בנות?), ועם הקריאה והתגובות שבאו בעקבותיה קמה בי זעקה גדולה לחלוק עמכם את דעותיי, העוסקות כמובן בדייטים של "דוסים".

אני בחורה כבת 20, נראית טוב, אינטליגנטית, ועלולה להמשיך ולהרעיף על עצמה עוד מחמאות למכביר אם לא תעצרו אותה. וכאן נכנס לתמונה פרמטר נכבד בחיי, הדת. מאז שאני זוכרת את עצמי אני לובשת חצאית, הולכת לבית הכנסת בשישי בערב, בהמשך בני עקיבא, שירות לאומי וההמשך ידוע לכל בת דתייה.

ואכן, תפילותיי נענו.

ביושבי במסעדה עם חברותיי תפס את עיניי בחור גבוה ונאה, חובש כיפה כדת וכדין, עם נשק תלוי על כתפו וחיוך של מיליון דולר. בעודי בוהה בו בלי בושה, קלטתי פתאום שגם הוא מסתכל עליי. נתתי חיוך קטן, וכך גם הוא.

באותו רגע חשבתי שזהו, נפתרה הבעיה ונמצאה המציאה. אך אבוי! פרינס צ'רמינג שלי משלם את חשבונו, עוזב את שולחנו ויוצא את המסעדה. אפילו חיוך נוסף להיאחז בו לא השאיר לי.

מיד כשחלקתי עם חברותיי לשולחן את המאורע הטרגי הן, נשמות טהורות שכמותן, התחילו לנחם אותי באמצעות הקלישאות הידועות לכולנו: יש לו חברה, או גרוע מכך, הוא מאורס. ביישן, לא בנוי לקשר, או, רחמנא ליצלן, הומו. וכמובן, הדובדבן שבקצפת, "הכל לטובה!"

לא נקף אצבע למימוש הפוטנציאל שלנו יחד

נתתי לאמתלות הנ"ל לנחם אותי, עד שזה קרה שוב: בחור דתי נוסף שיצר איתי קשר עין, ואף נודע לי ממכרה משותפת שהוא פנוי, לא נקף אצבע למימוש הפוטנציאל שלנו יחד. מנגד, ולא בהתאם לתקוותיי, בחורים נטולי כיפה (או ציצית) דווקא אינם מהססים לגשת ולהציע לקנות לי משקה.

אולי תגידו שמאורעות אלה אינם אלא צירוף מקרים בלבד. אבל כשהדבר חוזר על עצמו שוב ושוב, ואצל כולן, פתאום המילים "מקריות", "צירוף מקרים" וחברותיהן כבר לא תופסות.

וכך, אחר חשיבה רבה, אכזבה רבה ושיחות צפופות עם בחורות דתיות,"עליתי" על זה. אבל לפני שאפצה את פי ואגלה לכם את הגילוי המרעיש, עליי לבקש: בנות, נא לשבת, זה עלול להכות בכן חזק. תופים בבקשה:

בחורים חובשי כיפה פשוט לא מתחילים!

בני התורה האלה, גם אם תמצאי חן בעיניהם, לא יעשו דבר, על אחת כמה וכמה שלא ישאירו מספר טלפון.

מובן שהנחה זו אינה גורפת, שלא תיפגעו חלילה. ישנם יחידי סגולה שכן יעשו מאמץ קטן להכירך. אבל בהתייחס לקבוצה הראשונה שציינתי, של סרבני ההתחלות, אני שואלת למה?

מה, לכם לא נמאס להיות לבד?

אתם לא מתים כבר לשמוע את חבריכם שרים "שמח תשמח" בחופה?

ועם מי תדברו בשעת ט"ש? ידידות זה פאסה.

האם אתם לא מעדיפים להכיר את הזיווג שלכם בדרך הכי טבעית שיש ולדלג על כל עניין השידוכים, הבליינד-דייט המביך ואי הנוחות בלהסביר לחברכם למה לא התקשרתם לבת דודה שלו, או ה' יעזור, לאחותו? האם תעדיפו לחיות בתחושת החמצה שאולי אותה בת ישראל שפגשתם לפני שבוע באירוסים היתה בחירת גורלכם?

לאחר ששטחתי בפניכם את טענותיי ומענותיי, לא נותר לי אלא לצאת בקריאה אל אותו בחור מהמסעדה: תן לי צלצול!

האימייל של עדי