דו"ח: מאין באנו ולאן אנו הולכים?

'מאין באנו' ולאן אנו הולכים'

הקשר בין שתי השאלות לא פשוט ובוודאי לא מתחייב, ולמרות זאת אנו מוצאים את עצמינו, כיחידים וכקהילה, כורכים שאלות אלו יחד. בשבוע החולף ציינו את יום השואה. איני נמנית עם תומכי מסעות הנוער הישראלי לפולין, נדמה שהמסר של מסעות אלה גלוי לעין כל: העבר הוא ההצדקה להווה, קיומה של מדינת ישראל והחלטותיה בהווה מוצדקות מתוקף התרחשותה של השואה. לא כך הייתי רוצה לסכם עבור ילדיי את החיים היהודיים בגולה.

הייתי רוצה לספר להם שברוב הזמנים והמקומות פרחו חיי היהודים בגולה ושם נוצרה רוב היצירה היהודית. הייתי רוצה לספר להם על התלמוד הבבלי, על הגאונים, על גדולי הפרשנים והפוסקים באשכנז. הייתי רוצה להכיר להם את הרמב"ם ואת משוררי ספרד ואת חכמי הקבלה. יתר על כן, אני רוצה לחשוב שאם ילדיי יבחרו לחיות במדינת ישראל, הם יעשו זאת לא מפחד השואה אלא בשל תכנים חיוביים שהמדינה תדע להציע להם. השואה אינה מסכמת את הגולה ואינה מהווה הצדקה לקיומה של מדינת ישראל. השואה היא התגלמות הרוע באדם, היא מראה לנו עד לאן אנו יכולים ללכת ודי לה ולי בלקח מזעזע זה.

גם אם אני מתנגדת להידוק הקשר בין השואה לקיומה של מדינת ישראל, אני מודעת לכך שאנו מחפשים בסיפורי העבר הסבר לבניית ההווה והעתיד. עובדת היותי חלק מהעם היהודי, מוצאה של משפחתי, חייהם של הורי, כל אלה עוזרים לי כנראה להבין את עצמי טוב יותר ולחפש ביער החיים העבות נתיבים לחיי, ומכאן כנראה כוחו של הקשר בין שתי השאלות.

אז מאין באנו?

על שלש שאלות שאלות העולם עומד: 'מאין באת', 'לאן אתה הולך' ו'לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון' והן קשורות זו בזו.

מעטים עד מאוד החוקרים המעזים להתמודד עם אתגרים אלו במישור ההיסטורי. רוב אנשי המחקר (ואנשי הדת) בוחרים להתמודד עם הפרטים ולהניח לשאלות המכוננות של הקיום. ישראל קנוהל בחר אחרת, הוא בחר לבחון על מה יושב 'סלע קיומנו' - כיצד התהווה עם ישראל. התעוזה של קנוהל אינה רק בשאלה אלא גם ובעיקר באופייה המורכב של התשובה.

הציונות הייתה זקוקה לסיפור שיכונן ויצדיק את מאבקה להקמת מדינה יהודית על אדמות ארץ ישראל. החינוך הדתי היה זקוק לאימות מורשת ההתגלות לאבות, אלו ואלו עמלו לאמת עבורינו (בכלים פרשניים, היסטוריים וארכיאולוגיים) את סיפורי הראשית המקראיים.

אין לי ארץ אחרת?

אחר כך באו ימים אחרים. הציונות איבדה את ימי התום של ראשיתה. שאלות וספקות על צדקת הדרך החלו לנקר בתודעתינו ולצידן המחקרים ההיסטוריים והמאמצים הארכיאולוגיים לא העלו חרסים מספקים... חוקרים (וגם לא מעט אנשי דת) העדיפו לטעון שאין יכולת וגם אין צורך (דתי או אידאולוגי) בהוכחת ההיסטוריות של סיפורי התנ"ך. התנ"ך הוא ספר של רעיונות ואמונות שיצר העם במהלך דורות ארוכים. האמינות ההיסטורית של סיפורי המקרא לא תקל על האתגרים הניצבים בפני האדם המאמין כמו על אלו הנצבים לפתחה של המדינה הציונית.

כוחה של הטענה של קנוהל היא גם בעובדה שהוא אינו בוחר בשיטת 'הכל או לא כלום'. לדבריו הסיפור המקראי היה ולא היה. חלקים ממנו היסטוריה וחלקים יצירתיות המאחה מקטעים של סיפורים שלא השתלבו בפשטות. קנוהל בוחר בדרך הקשה של נמלה עמלה, הוא הופך את האבנים הקטנות של סיפורי המקרא ובוחר להציג תמונה מורכבת של ראשית עם ישראל:

"לדעתי, גם המקרא וגם המחקר העכשווי תופסים את ראשית ההוויה הישראלית באופן חד-ממדי: המקרא מספר את סיפור הראשית של עם ישראל כקורות משפחה אחת, משפחתו של אברהם... לעומת זאת, הגישה הרווחת במחקר המודרני מכחישה את הסיפור המקראי מכול וכול. ... בניגוד לתפיסות אלה אני סבור כי ... ריבוי הפנים של הדת המקראית ושל הפולחן הישראלי הקדום מעיד כי לפנינו תופעה מורכבת שאין להסבירה באמצעות פירוש פשטני וחד-ממדי. ... ערש הדת המקראית קשור למגוון תרבויות שהתקיימו במזרח הקרוב בין המאות הארבע-עשרה לשתיים-עשרה לפני הספירה: דתו המהפכנית של פרעה אחנתון, התרבות המדיינית.... ויסודות של הדת והתרבות הכנענית" (עמ' 17-15)

ולמה זה חשוב?

קנוהל טוען שהעם התהווה משלושה ענפים שונים, ואני בעצם יכולה להסתפק במשיכת כתפיים שהרי משלב מסויים ודי צעיר בחיי בחרתי לחשוב שאין קשר בין אמונתי הדתית לבין שאלת האמינות ההיסטורית של הסיפור המקראי. אוסיף ואטען שמבחינתי, באופן פרדוכסלי הקשר הוא אפילו הפוך. אם יוכיחו לי את אמינותו ההיסטורית של התנ"ך הרי שגדולת יוצריו בעיני תפחת והם יהיו בחזקת לבלרים דייקנים, לעומת זאת, עירעור אמינותו ההיסטורית של התנ"ך מעצים את גדולת יוצריו שנבראו ויצרו בצלם אלהים, ומכאן שאלהיותו של התנ"ך באה לידי ביטוי דווקא בחוסר אמינותו ההיסטורית (ועל כך כבר כתב מ. רוטנברג בספרו 'שכול והאגדה החיה').

אז למה אני מתעניינת בדיונו ההיסטורי של קנוהל? דווקא כיוון שעבור קנוהל השאלה ההיסטורית היא מקפצה אל שאלות של משמעות. השאלה על מקורות העם מובילה אותו לבחון את מקור האמונות של העם היהודי. כל ענף הביא אתו את אמונותיו ואלו נפגשו והתמזגו ביצירתיות. לאופני ההתמזגות ושרשי האמונות המקראיות, מוקדש רובו של הספר.

ודוגמה מפרשת השבוע שלנו

פרשת מצורע פותחת בטקס טיהור המצורע מצרעתו. לא רק אדם יכול ללקות בנגע הצרעת גם בתים יכולים לשאת צרעת וגם הם נזקקים לטקס טהרה. ואביא מעט מדבריו של קנוהל על טקס טיהור צרעת הבית וכמה מחשבות שלי בעקבות דבריו:

"הפולחן הכוהני בתורה מתייחד בשימוש בדם כחומר חיטוי וטיהור. החוק בספר ויקרא יד:

מט-נג קובע, בין השאר, כי טיהורו של בית שהתגלה בו נגע נעשה בעזרת דם של ציפור שנשחטת לצורך טקס זה. והנה גם בטקס החורי של טיהור בית אנו מוצאים שימוש בדם ציפור... גם דרך ניסוחם הספרותי של החוקים הפולחניים בתורה דומה להפליא למתכונת הניסוח של חוקי הפולחן החיתיים. .. כיצד הגיעו איפה ההשפעות החוריות והחיתיות אל הפולחן המקראי? .... באמצע המאה הארבע-עשרה לפני הספירה כבשו החיתים את אזור חרן ושלטו בו עשרות שנים. באזור חרן היתה אפוא נוכחות של תרבות שמית מקומית, של התרבות החורית ושל תרבות החיתים. המציאות המגוונת של חרן, ערב הגירתם של ראשוני הישראלים ממנה, יכולה אפוא לבאר היטב את הזיקה שבין הפולחן הישראלי לבין הפולחן השמי של צפון סוריה ומנהגי הפולחן החוריים והחיתיים... מתברר אפוא כי גרעינה של המסורת המקראית אמין: האבות אכן הגיעו מסביבות חרן" (עמ' 61-63)

אז תסלחו לי על הדילוגים וקיצורי הדרך חסרי האחריות, ואתם מוזמנים לקרא את מהלך הטיעון כולו, שאינו מסתכם כמובן בציפור אחת שותתת דם... אבל מתוך פרשת השבוע שלנו אומר שאותי הספר לימד כמה דברים:

למדתי שמותר, אפשר ולכן אולי אפילו לצריך להתיימר ולשאול את השאלות הגדולות של הקיום. שהתשובות לשאלות הגדלות ימצאו בידי אלו שמוכנים להשקיע את מרב זמנם בבירור השאלות הקטנות (הציפורים נטולות הראש) אך ידעו להרים את הראש מעל שאלות אלו ולא לשכוח לאן הם הולכים וזה כמובן גם שיעור גדול במזיגה הנפלאה בין צניעות לאומץ ויומרה. ולמדתי גם ובעיקר שדת חפצת חיים היא ככל הנראה דת שמוצאת מינון נכון בין שמרנות לבין יכולת למזג רעיונות, אנשים ודרכי עבודה חדשים. ואני נותרתי גם עם השאלה האם עלינו כקהילה, יש אחריות על מציאת המינון הנכון בין שימור לשינוי או שהתהליך מתרחש בלא ההתערבות המכוונת שלנו?

בין אמונה דתית להיסטוריה – לבית המדרש של הטוקבקים

בשבוע הבא (בע"ה כמובן) יגיב ויתייחס פרופ' קנוהל לדברים שנכתבו ויכתבו אודות הספר בבית המדרש שלנו. הרבה שאלתם על עולמו הדתי. איני יודעת וכמובן שאיני משיבה בשם אחרים. הרבה שאלות יש לי לשאול אותו ואתכם ואני סקרנית בעיקר לתובנות שנעלה כולנו אודות הקשרים בין חקירה הסטורית לאמונות דתיות.

ואחרונים חביבים ובעיקר חכמים – שרית חן וישראלי. תודה מעומק הלב על התורה של השבוע הקודם. על המאמץ, על התוצר המחכים, על שלימדתם אותנו שהמפגש בין העולמות אפשרי, ועל כך שחשפתם בפנינו את התהליך.

וגם לך ד"ר בתיה זימרמן (89 והרבה מקומות אחרים) על סיפורך המרגש, על מוסר ההשכל המלאכי ועל התורה הרבה.

ואתה גו'זף האם שבת אלינו? אני מקווה שנכונה השמועה...