שתי נשים אוהבות אותי, אבל אין מה לקנא בי
בתוכנית נסיעה לחו"ל שהסתבכה בשל החגים מצאתי את עצמי מפנה לי יום לבד בת"א. כל מה שחשבתי עליו היה הרצון שלי לבלות אותו עם צמרת האהובה שלי. אחרי לבטים רבים, התקשרתי אליה. סקס עם המאהבת האהובה אחרי נתק ארוך
גם צמרת שלי התלבטה ארוכות.
נפרדתי מהצמרת היפה והאהובה שלי לפני יותר משנה. התברר לנו שהאהבה המופלאה שלנו לא יכולה להתגבר על מכשול אחד מרכזי - אני נשוי. צמרת שלי, צעירה ואינטליגנטית, הבינה שהיא אינה יכולה יותר לבזבז את חייה על קשר שלא יוביל אותה לבניית משפחה נורמלית. דיברנו על כך המון, וככל שאהבתי אותה, לא הצלחתי להביא את עצמי לגרום כאב כה גדול לילדיי ולאשתי.
זו היתה שנה קשה. אני לפעמים לא מאמין שהצלחתי לעבור אותה שפוי. אולי באמת לא הצלחתי. ניסיתי בשנה הזאת להתנתק מצמרת, שאותה אהבתי ואני אוהב בכל מאודי, וקיבלתי החלטה להתחבר בחזרה למשפחה שלי. להתחבר בחזרה לאשתי היפה והמוצלחת, שאוהבת אותי מאוד, ולילדיי המקסימים.
על הלב לא ניתן לשלוט. הוא שולט בנו
אבל אי אפשר להחליט בשביל הלב. אי אפשר להסביר לו ולדבר איתו בהיגיון. אומרים שלאיבר המין הגברי יש רצון משלו. אולי, אבל עליו אפשר לשלוט. על הלב לא ניתן לשלוט. הוא שולט בנו. הוא מונע מאיתנו ליהנות ממה שבאופן רגיל היינו נהנים ממנו. הוא מכניס אותנו לסרטים ומוציא מאיתנו פחדים וכעסים ולא מאפשר לנו לעשות את "הדבר הנכון" שההיגיון שלנו החליט עבורנו.
גם על הצמרת האהובה שלי עברה שנה קשה. בלילה שבו בילינו בין הסדינים לאחר נתק של תקופה ארוכה, התווכחנו בצחוק מי סבל יותר.
התווכחנו בצחוק, אבל הצחוק כיסה על אמת לא קלה. ידעתי שהיה לה קשה, אבל הייתי בטוח שלי היה יותר. גם צמרת שלי חשבה שהיא סבלה יותר במהלך הנתק. בקיצור, לא הצלחנו לשכנע או להשתכנע.
צמרת שלי, שהחליפה מספר גברברים במהלך השנה האחרונה וטיילה ובילתה בלי סוף, הסבירה לי באריכות על הסבל שבאורח החיים הזה. לא ממש הזדעזעתי.
גם אני התלוננתי על המשפחתיות המעיקה ועל המחויבות והגעגוע, וגם אני לא הצלחתי לקבל ממנה אף לא טיפה של אמפתיה לסבל שאני עברתי.
סבל או לא, החזרה ללילה של תשוקה אחרי יותר משנה בנפרד הרעידה את העולם שלנו והסבה לנו תענוג ששנינו לא שיערנו עד כמה הוא גדול.
המחשבות על סוג כזה של חזרה צפו ועלו תמיד במהלך השנה הארוכה הזאת, ותמיד דאגתי לדכא אותן. לא לפנטז אפילו. אבל הפעם זה היה שונה: בתוכנית נסיעה לחו"ל, שהסתבכה בעקבות החגים, מצאתי את עצמי מפנה לי יום חופשי, שבו אהיה לבד בתל אביב. כל מה שחשבתי עליו היה הרצון שלי לבלות את היום הזה בחברת צמרת האהובה שלי. עברו עלי כמה לילות ללא שינה עד שהתקשרתי אליה.
היחסים שלנו קצת התקרבו בחודשיים האחרונים, וכבר יכולתי להתקשר אליה מידי פעם ולקשקש על הא ועל דא. גם צמרת הורידה קצת את המגננות שלה ביחסיה איתי וחזרה לדבר אלי בטון פחות קורקטי. פה ושם אפילו זיהיתי ניסיון מצידה לראות איך אני מרגיש כלפיה ומה עובר עלי.
הכנתי אותה לכך שיש לי שאלה קשה אליה. היא לא שיערה במה מדובר, וכששאלתי אותה אם היא רוצה שנישן יחד באחד הלילות בשבוע שלאחר מכן, לא קיבלתי שום תגובה. חשבתי שהיא התעלפה. "אני חושבת שהדם שלי מתרכז כולו ברגליים", הצליחה לפלוט לבסוף. "אני מרגישה שאין לי דם בגוף!"
בקושי הצלחתי להחזיר לעצמי את הנשימה
לא ידעתי איך להגיב, אז התחלתי להתנצל, אבל הרגשתי שאין הקשבה בצדו השני של הקו. לאחר מספר גמגומים מצידה, בנושאים שלא קשורים, סיימנו את השיחה וקבענו שעוד נדבר, כרגיל.
ממש כרגיל. סגרתי את השיחה ובקושי הצלחתי להחזיר לעצמי את הנשימה. עברו כמה שעות וקיבלתי ממנה סמס : "אני לא מסוגלת לתפקד בעבודה".
"מכיר את ההרגשה", עניתי לה והוספתי את הסימן הסודי שלנו, שמסמל את אהבתי אליה.
יומיים עברו בלי שנוצר בינינו כל קשר. בסוף מצאנו תירוץ לדבר וניהלנו שיחה לכאורה שלווה, אבל עם הרבה מתח באוויר. הזכרתי ברמז את השאלה הקודמת שלי ונעניתי מיד בתגובה שעצם הזכרת האפשרות מביאה אותה לסף עילפון. השתתקתי. קיבלתי לא מעט סירובים בחיי. אני יודע איך נשמע סירוב. זה לא היה סירוב. ממש לא.
לא דיברנו שוב עד שהגיע היום המיועד. התקשרתי אליה והזמנתי אותה למסעדה. " הא, היום אתה לבד לבד בעיר", אמרה, מצחקקת בטון של אחת שרק עכשיו נזכרה בכך. כן, בטח. אני לא הצלחתי לישון בלילה שלפני, יעברו רק עוד כמה שעות וצמרת תתוודה באוזני שגם היא לא הצליחה להירדם.
היה לנו לילה מדהים יחד. מדהים!!! אין מילה אחרת! זה לא היה סקס מרהיב. ממש לא. לא חיפשנו את זה. זה היה סקס של תנוחה אחת. בלי משחקים ובלי רעש וצלצולים. אבל הסקס הזה קיבל ללא ספק מקום בחמישיה הפותחת שלנו, יחד עם הסקס בלילה על החוף והסקס על שולחן העבודה של הבוס שלה (סיפור "מקסים", שאולי עוד אספר אותו פעם).
זה היה סקס מלא אהבה ותשוקה. אני אוהב לעשות סקס בעיניים פתוחות, ואני אוהב שבת הזוג שלי מביטה בי. ואכן, הפעם לא עצמנו עיניים לשנייה. הבטנו ונגענו וליטפנו ולא הצלחנו להפסיק. כל נגיעה הובילה לעוד נשיקה ולעוד ליטוף. מהצד זה אולי נראה כמו סקס בהילוך איטי, אבל הלבבות שלנו רצו במהירות שיא. היינו בטירוף.
"אני אפילו לא צריכה לשאול אותך אם אתה עוד אוהב"
הרגשנו מאוהבים עד השמיים. "אני אפילו לא צריכה לשאול אותך אם אתה עוד אוהב אותי", אמרה לי צמרת, אבל היא בכל זאת שאלה וקיבלה את התשובה שהיא רצתה. אותה תשובה לשאלה שגם אני לא היית צריך לשאול, ואכן לא שאלתי. ידעתי. גם היא ידעה. אנחנו עדיין מאוהבים.
עברנו יחד 24 שעות שהחזירו אותנו לאותו מקום בו היינו שנה קודם. ידעתי שחייבים לעצור, כי עוד מעט נחזור לתסכול, לדיכאון, לבכי ולתחושת חוסר ההתקדמות. נסעתי לחו"ל והחלטנו שנדבר רק פעם ביום, החלטה שהחזיקה מעמד רק יום.
חזרתי ארצה וחזרנו להיות בקשר. חזרנו לדבר, חזרנו להיפגש וחזרנו גם להתגפף. אנחנו עוצרים את עצמנו מלעשות את הצעד הנוסף שלמעשה יחזיר אותנו חזרה להיכן שהיינו לפני קצת יותר משנה. אבל על מי אנחנו עובדים? אני יודע שהקשר בינינו עוד יתהדק, ואני יודע שאחר כך ניאלץ להיפרד שוב. מהצד זה נראה כאילו אין לי על מה להתלונן, אבל הטלטלה הזו קשה לי וגם לצמרת. אנחנו כל כך מפחדים ממנה, אבל הולכים אליה בעיניים פקוחות.
אני שוב לא יודע מה לעשות. עברה יותר משנה, וגם עכשיו אני לא מסוגל לעשות את השינוי שצמרת ראויה לו. אני קרוע בין הרצון שלי לגרום אושר לצמרת לבין הרצון שלי לגונן על התא המשפחתי שבניתי.
אני מאוהב בצמרת בטירוף. אנשים מעירים לי שאני נראה שונה בימים האחרונים. שונה לטובה. אני זורח יותר, מחייך ואולי גם רגוע יותר. אבל זה זמני. אני יודע. בעוד ימים מספר, עוד שבת או שתיים, יחזרו תחושת הנתק וחוסר התוחלת של הקשר ויטריפו את דעתנו.
לפני כמה ימים הייתי במסיבת רווקים של חבר. כנהוג באירועים כאלו, מצאנו את עצמנו יורדים על מוסד הנישואים, על הנשים בכלל, ועל אשתו המיועדת בפרט. הכל לפי הכללים, שום דבר לא באמת מרושע מדי. החתן, שמצא עצמו בעמדת התגוננות, הרים כוס יין והכריז שאנחנו יכולים לצחוק עליו כמה שאנו רוצים, אבל לו לפחות יש מישהי שאוהבת אותו - וזה המון.
מה אני אגיד? לי יש שתי נשים שאוהבות אותי. אוהבות אותי מאוד. אני גם אוהב אותן. כל אחת בדרך שונה ובעוצמה שונה, אבל אוהב. יהיו שיגידו שאני לא ראוי, אבל אותי זה מצחיק. מה הקשר לראוי? מי בכלל חושב שהכפל הזה הוא איזשהו פרס?
הטורים הקודמים של סלים שיידי:
לפנייה לכתב/ת 
