הרבניות החדשות והלינה המשותפת

ילדי הקיבוצים היו במשך עשרות שנים קורבנות של ניסוי ענק בבני אדם. מתוך להט סוציאליסטי-שיתופי, החליטו מייסדי הקיבוצים לנתץ את המבנה המשפחתי הנושן. במקום לגדול בביתם, הילדים יגדלו בבית-ילדים משותף, וכך יתחנכו כבר מינקות לחיי שיתוף. שיקול נוסף היה הצורך לשחרר את האימהות מנטל הטיפול בילדים. כך נקרעו התינוקות ממשפחתם, ומי שהתלונן על הסידור המעוות, נקרא, מן הסתם, שוביניסט.

עד היום מלקקים נפגעי הלינה המשותפת את פצעי הניסוי הכושל ההוא. אני זאת כדוגמה לעיקרון שהצגתי במאמרי "כמה מסוכן הריסות הסדרים הישנים", שהתפרסם בכתב העת "אקדמות", וזכה לסקירה ולדיון סוער ב-ynet יהדות. אני מציג במאמרי בסיס פילוסופי לגישה שמרנית, אשר נזהרת שלא לרסק מוסדות חברתיים ותיקים. גם אם מיטב ההגות החינוכית המעודכנת של תחילת המאה העשרים הביא למסקנה שהלינה משותפת היא הדרך החינוכית המושלמת, אסור היה ללכת שבי אחרי אופנות אינטלקטואליות חולפות. אסור לנו למהר לפגוע במוסדות חברתיים, שהוכיחו את יעילותם מזה מאות ואלפי שנים. כל שינוי צריך להיות איטי, זהיר ומדוד.

בהקשר זה דנתי במאמרי גם בנושא כהונתן האפשרית של נשים כרב קהילה. אני מתנגד למגמות ליברליות, שמנסות לכפות על הקהילה הדתית שינוי חפוז בתחום ההנהגה הקהילתית. אני, באופן אישי, אינני יכול לראות שום סיבה מדוע נשים לא יוכלו למלא תפקיד זה (למעט מגבלות טכניות מסוימות). אך באותה מידה, הקיבוצניקים שלפני שמונים שנה לא יכלו לראות שום סיבה מדוע לוותר על הלינה המשותפת. אילו שינויים חברתיים יהיו טובים ואילו יהיו לנו לרועץ? היכולת שלנו לשפוט זאת היא מוגבלת למדיי.

לכהונת אישה כרב קהילה עלולות להיות השלכות כבירות על קהילתה ועל משפחתה. אינני יכול להתיימר לצפות את ההשלכות הללו. הרי אינני מבין את ההבדלים בין גברים לנשים עד תומם, ואינני מבין את הדינמיקה של משפחה וקהילה עד תומן. קשה לי לראות מי יכול להתיימר שהוא יודע כל זאת. ואם איננו מבינים את שורשי המשפחה, הקהילה והחברה - איך נתיימר לשנותן במחי-יד?

מצד שני, אינני מזדהה גם עם אלו השוללים בזעף את השאיפות הרוחניות של הנשים בנות דורנו. אני דוחה את הגישה הליברלית, אך גם את הגישה המאובנת. במקומן אני מציע את הגישה השמרנית, אשר מכירה בשינויים איטיים מסוימים כהתפתחות חיובית. מקומן של הנשים בעולם עבודת ה' אכן משתנה. דוגמה ברוכה לשינוי כזה היא ההשתלבות ההדרגתית והבריאה של נשים בעולם לימוד תורה. מהלך זה החל לפני תשעים שנה בהקמת רשת "בית יעקב" על ידי שרה שנירר, בעידודם של רבנים חשובים; והוא ממשיך להתפתח גם בימינו באופן הדרגתי ומשובב נפש.

כמובן, יש בהלכה גרעין נוקשה, נצחי-אלוקי, שאינו בר שינוי או תמורה. גם בעוד אלף שנה, האיש יקדש את האישה ולא להפך, כפי שקובעת התורה. איננו כופים על ההלכה את ערכינו שלנו, אלא לומדים ממנה את ערכיה שלה. אך מה לגבי תחומים שבהם אין קביעה הלכתית חד-משמעית? שם שייך המודל השמרני-הדרגתי.

דבריי בנוגע לכהונת הרבניות היו הערת אגב המדגימה את המודל הזה.

בהקשר זה נכתב הציטוט שעליו יצא קצפם של מגיבים מימין ומשמאל: "אם אמנם יש לחץ אותנטי, הן מצד הקהילה והן מצד הרבניות הפוטנציאליות, לכך שאישה תכהן כמורה רוחנית, יש לבחון זאת בתהליך ארוך וממושך. נשים יִלְמדו תחום הלכתי מסוים... אם נראה שהדבר עולה בכי טוב, אפשר להמשיך הלאה. בד בבד, נשים יכולות, למשל, להתחיל לכהן בבתי ספר לבנות בתפקיד הדומה לזה של 'רב בית הספר'; ואז נבחן את מידת ההצלחה של ניסיון זה. וכן הלאה. אם הניסיונות הללו יעלו כהוגן, אזי בעוד חמישים, מאה או מאתיים שנה נוכל לדבר על נשים כרב קהילה; ואם נראה שהדבר אינו עולה יפה, נזנח את הרעיון הזה". כמובן, כוונתי אינה שהרבנים-הגברים יבחנו את הנשים ויראו את רמתן. הקהילה הדתית כולה תבחן את ההתפתחויות הללו, בכוח הרגישות הדתית המשותפת שלה.

המודל הזה מתאים גם למהלכים אחרים המתחוללים בעולמנו הרוחני. למשל, שילוב נשים בתפילה הציבורית בבית הכנסת. בכמה בתי כנסת אורתודוקסיים-ליברליים מנסים לשלב נשים בתפילה "לפי ההלכה". השילוב הזה, גם אם מקפידים שלא יסתור חזיתית את ההלכה הפורמלית, עומד בניגוד למסורת אבותינו. איננו נחפזים לשנות את מורשתנו בגלל אופנה אינטלקטואלית רווחת. מצד שני, אין לדחות כליל כל יוזמה להגברת מעורבות הנשים בפעילות הרוחנית שבבית הכנסת. שינויים כאלו לגיטימיים, אם הם תואמים להלכה, בתנאי שהם מייצגים צורך אמיתי, ומתחוללים באופן איטי וזהיר.

הזהירות נדרשת לא רק כצורך טקטי, להרגיל את הקהילה הדתית לאווירה חדשה. אנו נדרשים לזהירות בעיקר כהכרעה הנובעת מענווה אמיתית. איננו יודעים לשפוט בנחרצות איזה שינוי יהיה טוב, ואיזה רע. לכן לא נחולל שינויים דרמטיים ובלתי הפיכים, שהם בבחינת ניסוי בבני אדם. לא נהפוך את קהילותינו ללינה המשותפת של המאה העשרים ואחת.