דרוש: מילון דתי-חילוני
צעירה דתית שאלה את הרב האם היא יכולה להמתין עם ההריון וספגה מטח טוקבקים מתלהם מחילונים ודתיים כאחד. אריאנה מלמד סבורה שאנחנו מדברים בשתי שפות. ואיך בכל זאת נצליח להבין אחד את השני?
אתם יודעים מה נחוץ לנו, חילונים ודתיים בויכוחים האינסופיים שלנו? דבר קטן אחד ששמו דג בבל, ותוקעים אותו בתוך האוזן. זהו יצור ימי זעיר שניזון מגלי מוח הנפלטים בעת שאדם דובר בשפה אחת ומולו עומד דובר בשפה זרה, והם מנהלים במרץ דו שיח של חרשים. מה עושה דג בבל? קולט שפה א', ופולט גלים אלקטרו-משהו הישר לתוך מוחו של נושא הדג, שפתאום יכול להבין את השפה הזרה.
שלוש בעיות יש בפתרון הזה. ראשית, הדג הוא רק פרי מוחו הקודח של דאגלס אדמס המנוח, והוא מופיע ב"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" בתפקיד כפול: מתרגם אוטומטי והוכחה ניצחת לקיומו של האל. מחוץ לספר, הוא עדיין לא קיים.
תאמרו – אבל כבר יש כלי תרגום די בסדר שכאלה ברשת, אפילו בבילון? כאן מגיעה הבעיה השניה: הם עדיין לא יעילים במידה שתאפשר היעדר-ויכוחים, אפילו ברמת המשמעות המילולית הרגילה של משפט יומיומי. נסו לתרגם דף בגוגל משפה אירופית או מסינית לאנגלית, ותקבלו ימבה צחוקים בנוסח בדיחות דוד-לוי הנושנות, כי התרגום לרוב מילולי עד כאב.
ושלישית, וחשובה מכולן, היא השאלה "מהי שפה". הלא רוב הטוקבקיסטים משני המחנות כאן דוברים עברית, אז לכאורה אין בעיה של הבנה אלא רק של אי הסכמה גורפת בכל-מכל, מדיני כשרות ועד גיוס, מפירושם של פתגמים ועד להשתלת איברים, מתפיסת עולם ועד להרגלי צפיה בטלויזיה. בכל אלה ואחרים מדברים חילונים ודתיים בשתי שפות שעדיין לא מצאנו את הדרך לגשר על ההבדלים התרבותיים שביניהן, כדי להבין. לא צריך להסכים, רק להבין – אבל זה עדיין בלתי אפשרי בשני המחנות.
"שפה" איננה רק מכלול המלים והמשפטים שאפשר להפיק בש/יטת תקשורת ייחודית, אלא גם מכלול האמונות, הדעות, הקודים התרבותיים וההיסטוריה המגולמת בדבריו של המשתמש בשפה. בדיוק ברבדים הללו אנחנו נכשלים כשנדמה לנו שכולנו מדברים שפה אחת, ושתחיית העברית היא ביטולו של העונש על הקמת מגדל בבל.
לידיעת החילוני המתלהם
הדוגמה הלוהטת האחרונה היא הויכוח הדבילי לגמרי שפרץ ב-ynet יהדות סביב שו"ת, שאלה שהפנתה צעירה דתית לרב, ובה ביקשה לדעת אם היא יכולה לדחות את ההריון הראשון שלה עד שירווח לה, עד שתוכל להגשים כמה מחלומותיה. חילונים צעקו "פרימיטיבית" ועוד כהנה וכהנה תשבחות. דתיים זעמו על עצם הצעקה. לו היה לנו דג-בבל בתוך האוזן, ולו האל הטוב צייד אותו באפשרות לתרגם קודים, הוא היה אומר בערך כך – עיצרו לרגע. בואו נחשוב מה משמעות השאלה. תחילה, תרגום לחילוני המצוי. סליחה על האורך.התפיסה החילונית גורסת שגופו של אדם הוא סוג של רכוש פרטי, ולכן, כמו שאומרים הילדים - "אני מחליט על הגוף שלי". התפיסה ההלכתית הפוכה. כתוב שנבראנו בצלם? יש לזה משמעות: לא תכננו את רגע בואנו לעולם ואת רגע הפרידה ממנו, וגופנו הוא לא קנייננו אלא בסך הכל כלי לעבודת הבורא מיום לידתנו ועד מותנו.
"ונשמרתם מאד לנפשותיכם", הוא אומר לנו בדברים ד' פסוק ט"ו, כדי שנוכל לבצע את העבודה כמו שצריך. מכאן נובעים כמובן אינספור דיונים על מה מותר ומה אסור לעשות בגופנו. האם מותר לנו להיות במקום סכנה ולצפות לנס? לא, אומרים החכמים. ואסור לקעקע, אסור לצער את הגוף, אסור כל מיני דברים וגם חייבים, ממש חייבים פרו ורבו, ומכאן משתרשרים עוד אלפי דיונים בשאלות, איך בדיוק מקיימים את הראשונה במצוות. ואם מתעוררת שאלה בעניין זה – למי נלך כדי לקבל תשובה הלכתית מוסמכת? ליועצת הפריון, למאמן האישי, לקוראת בקפה (אסור, כי זה "אובות וידעונים", ותראו מה קרה לשאול המלך כשניסה את הטריק) או לאיש המוסמך בתוך הקוד התרבותי – לרב?
כך בערך יאמר דג בבל, ואחר כך יוכל לנוח קצת, כי מי שמוכן להבין את השונות בקוד התרבותי לא יסתער על המקלדת ולא יקלל עד שתעלה עשן.
ולדתי המתלהם
ועכשיו, דברו של דג בבל לצד השני: תרגעו. דרכיה דרכי נועם ונתיבותיה נתיבות שלום. אולי המקללים הם בסך הכל תינוקות שנישבו, ואולי במקום להסתער עליהם צריך לעשות כאן מלאכה קצת מעצבנת של הסבר, ולהבהיר את מה שהוא לא רק מובן-מאליו אלא גם מקודש בעינינו למי שפשוט לא יודע? ואולי כדאי להבין כי הויכוח האמיתי איננו על אודות קיום האל והאמונה בו, את זה הרי אי אפשר לפתור ואי אפשר להכריח אנשים להאמין, אלא על אודות הנגזרות האינסופיות של האמונה בדתנו במיוחדת, המתערבת בכל נקב חלול של האדם ובכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, ומה לעשות שהנגזרות הללו עלומות ולא ידועות לחילונים, ולא חייבים לקרוא להם בורים ועמי ארצות ואפיקורסים כי ממילא זה לא יעזור?הבדלי הקודים אינם ענין חדש. הם עתיקים כבבל עצמה. באכדית, פרוש השם "בב אילי" הוא "שער האל". האל הוא מרדוך, לא ה', והאמונה הבבלית גרסה שהוא בנה את השער. סיפורי ספר בראשית רצופים הסברים אייטיולוגיים להתרחשויות ושמות שהיו נחלתם של תרבויות שונות במזרח התיכון, ואשר התרבות העברית-יהודית ביקשה להיבדל מהן בכל דרך אפשרית. "על כן קרא שמה בבל כי בה בלל ה' שפת כל הארץ", כתוב: המאמין הבבלי ודאי לא יקבל את ההסבר הזה ואת משמעותה של המילה, כפי שהמאמין העברי לא יסכים לזהות את העיר עם מרדוך. רק לכאורה מדובר באותה מילה ממש. ועוד משהו: עבור חלק מחכמינו, סיפור בבל הוא לא סיפור טראגי של אי הבנה, אלא דווקא הוכחה לכך שאחדות ואחידות אינם בהכרח רעיונות מעולים, וכי יש יופי בריבוי הלשונות והקודים שמרכיבים אותן.
ועדיין, תרגומים נחוצים לנו מאד.
בכל מישור בו אנחנו מתווכחים על אודות יהדותנו, בכל נושא לויכוח, שני הצדדים צריכים לזכור כל הזמן שהם דוברים שפות שנות, ושאם רצונם בהידברות ולא בהצטעקות, נחוצה להם הבנה של הקוד' ממנו נולד הויכוח. למרבה הצער, ההבנה הכרחית אפילו כאשר לכאורה אנחנו מסכימים.
לא מזמן קראתי במקומון (חילוני) שורת המלצות למסעדות מצוינות בהן ניתן "לשבור" את איסור החמץ באכילת פסטה. הכותב – לגמרי בתמימות – המליץ במיוחד על איטריות מסוימות שמותקנות בחברת שרימפס. אכן, שבירת איסור חמץ ראויה. שני הצדדים הלוהבים במריבותיהם זה עם זה מוזמנים עכשיו לחייך, להירגע – ולתקוע באוזן דג קטן ודמיוני, לכבוד הריב הבא.
