הטוב משלושה: אודי עם מנוע V6 3.2FSI

A8 קוואטרו / אלי פנגס

אל האודי A8 נכנסתי בתום יומיים של חרעת בהונדה S2000, שאת רשמי מהם יכולתם לקרוא בגיליון הקודם. בראייה לאחור, זה בדיוק מה שהייתי צריך באותו רגע: קצת איזון שיחזיר אותי לשפיות. קשה לחשוב על שתי מכוניות הפוכות יותר בגישה שלהן לניוד על ארבעה גלגלים; אם ההונדה קורעת לך את המוח והצורה, ה־A8 היא האוטו שיאחה אותך בחזרה. אם ה־S2000 אוכלת לך את הראש עם המנוע, ה־A8 מתייחסת למנוע שבתוכה כנון־אישיו.

מיד נגיע למנוע ה־3.2FSI ולסיבה שהוא מושלם בדיוק בקטע הזה, אבל קודם צריך להבין שלפנינו קרוזרית. ספינה מהודרת שגולשת מעדנות על הכביש כמו - נו, כמו אוטו שכדי לקנות אותו תצטרך לקחת עוד משכנתה על החצי מיליון שכבר חסכת. זאת מכונת פינוקים מעודנת שמסתכלת בגובה העיניים לכל יצרן מז'אנר מכוניות הפאר, ומערסלת אותך כמו שיכולות לעשות רק מתחרות חזקות כמו מרצדס סדרה S או ב.מ.וו סדרה 7. אבל היא עושה את זה קצת אחרת מהן, כי שפת האם שלה היא לשון המעטה. כל ההיצע של אודי מעוצב באופן אלגנטי, אינטליגנטי ומופנם יותר מזה של המתחרים, אבל ה־A8 - המלכה האם - מעודנת אף יותר. וזה מעולה. זה מחמיא לרוכש הפוטנציאלי.

מתחת לעיצוב נקי, שנותן רק לגודל הפיזי להעיד על עיסתו האמיתית של האוטו, אודי לא חסכה גרם של תשומת לב ארגונומית וטכנולוגית. תא הנהג הוא לא פחות מסלון עור ואלומיניום על גלגלים; המושבים - מה מושבים, כורסאות - מתכווננים לאן שתרצו, כולל שליטה ממוקדת בגובה הקימורים בכל מיני נקודות מפתח. לוח המחוונים והקונסולה המרכזית מעוצבים בנועם שקט ומכילים מספיק אופציות תפעוליות, דינמיות ובידוריות כדי להעסיק אתכם לפחות שעה וחצי לפני שבכלל תניעו. רוצים לנסוע בסטייל? קחו את המושבים רחוק אחורה, תורידו את ההגה למרחק אגודל מהירכיים, כוונו את הבורר (מתלים, הילוכים, תגובת מצערת) למצב קומפורט ואת בקרת האקלים ל־19.5 מעלות, תנו קליק אחד קטן במערכת לטובת הרמקולים האחוריים, וסעו לי מהעיניים.

אין שום טעם ללחוץ את המכונית הזאת בנהיגה. היא אמנם יכולה לטוס, יש לה מצב ספורט והיא אפילו ארבע־על־ארבע, אבל מי צריך את זה כשיש לך מתלי אוויר ושקט מוחלט, שהופכים את הנסיעה ב־A8 לגלישה מנותקת ואצילית על הכביש. עד כדי כך מנותקת, שלפעמים נדמה שהשמשה הקדמית היא בכלל מסך טלוויזיה היי דפינישן. כל כך נעים לשהות באוטו הזה ששום דבר לא מטריד יותר. לא קצב התנועה, לא פקקים, לא אידיוט שחונה בנתיב השמאלי ואפילו - אני לא מאמין שאני כותב את זה - מה שהמנוע מסוגל לעשות. או, והנה הגענו אליו.

יש לי מעט מאוד לספר לכם על ה־ 3.2FSI V6 מכיוון שפשוט לא שמתי לב אליו. באותה מידה הוא היה יכול להיות גם V8 בנפח 4.2 ליטר, או דיזל, או שתי פעימות, או קיטור. זה לא משנה. המנוע במכונית כזאת לא נועד לככב, אלא לשרת. וכמו כל משרת טוב הוא שקט, עושה את העבודה בלי שתרגיש, ומחזיק אותך מאוד מרוצה ועסוק בדברים אחרים. תגובת המצערת ביציאה מהמקום מעודנת בכוונה, כך שלא תנקע חלילה את הצוואר בזינוק זריז מדי, ומשם הוא עף במעלה הסל"ד - חלק לחלוטין, כמעט בלתי נשמע - עד המגביל האלקטרוני ב־250 קמ"ש.

צריך להודות שלכמה רגעים, באזור ירוחם, חשבתי שהיה טוב אם למנוע הזה היו עוד שני צילינדרים, עוד 1,000 סמ"ק ועוד כמה עשרות סוסים. אבל חוץ מאשר בדקות האלה, לא הקדשתי שום בדל של מחשבה לשאלת המנוע. ה־3.2 פשוט עשה את העבודה כל־כך טוב, שממש לא ידעתי שהוא שם. וזאת המחמאה הכי גדולה שאפשר לתת למכונית מסוגה של ה־A8. חוץ מזה, כל מנוע חזק יותר יגרום לך להגיע למחוז חפצך מהר יותר, וזה יגרום לך לצאת מה־A8 מוקדם יותר. לא חבל?

A5 / רם גלבוע

כבר במבט ראשון היא עוצרת נשימה. ואז הרקות שלך פועמות ואתה מבין שהריאות שלך לא מתפקדות ושאתה נראה כמו מטומטם כשאתה בוהה בה כאילו היא אור גרוסמן שעושה מופע רק בשבילך. ואז אתה מתעצבן, כי הנציג של אודי ישראל היה לבבי כמו טורקי בארמניה ויעיל כמו שופט בהיאבקות מקצוענית. אתה רוצה לקטול את האוטו הזה, בטח לא לעמוד מולו שמוט לסת ולטפטף ריר. אבל אי אפשר. זאת פשוט המכונית הכי יפה שאתה זוכר שראית.

בסדר, גם הפרארי F430 או היגואר E-type לא בדיוק מכוערות, אבל מפרארי ומיגואר אפשר לצפות ליצירות כאלה. מאודי למדנו לצפות למכובדות, ליוקרה, או לכל היותר - כמו במקרה הקיצוני של ה־R8 - לספורטיביות רובוטית סטנדרטית. בטח לא לזה. ה־A5, יפהפייה שחורה שנולדה לשני הורים גרמנים. סליחה אם אני קצת נסחף, אבל קשה שלא להיסחף מול פיסת גאונות כזאת, שבאורח פלא תועלה לאלומיניום ולפלדה. רוצים משהו קצת יותר קונקרטי? אז הנה הצהרה ברורה מאליה: ה־A5 נוסעת קצת פחות טוב מאיך שהיא נראית. אז מה. גם פלויד מייוותר רץ קצת פחות טוב מאיך שהוא מתאגרף, ואני עדיין בטוח שהוא רץ יותר מהר מ־95 אחוז מהאנשים על פני כדור הארץ.

כשה־A5 הושקה ב־2007, היא היתה המכונית הראשונה שאודי הרכיבה על בסיס פלטפורמת ה־MLP החדשה שלה (שבינתיים הגיעה גם ל־A4, ושעליה צפויות להתבסס בעתיד כל מכוניות החברה). ה־MLP משפרת את חלוקת המשקל בין הסרן הקדמי והאחורי של המכונית, וה־A5 אכן מרגישה מאוזנת מאוד. היא קשוחה אבל נוחה, ומפנקת אפילו במצב ספורט שמזריק ספידים למנוע, סטרואידים למתלים ואדרנלין לדם. כל עוד לא מנסים לעמוד בקצב של פנגס, קל לשמור אותה במסלול בסוויפרים ארוכים וגם בפניות סיכה הדוקות. היא מבצעת אותן באווירה מאוד יעילה, גם אם חסר לה מעט מאותו אקס פקטור שהקופה מסדרה 3 של ב.מ.וו גדושה בו. מצד שני, צריך לומר שיש יותר אנשים שיעדיפו לא להתנגש וכן להשתעמם קצת מאשר אנשים שיעדיפו את ההפך, אפילו במכונית קופה.

את מה שחסר ל־A5 בספורטיביות היא משלימה בנוחות ובאיכות הנסיעה. היא הרבה יותר נעימה על כבישי מע"צ ממה שהיא רומזת בקריצה של פנסי לד. גם מעבר למתלים, למושבים המשובחים ולמערכת הסאונד של B&O (שלכם בתוספת תשלום השקולה לשווי מכונית יפנית קטנה), כל העסק פשוט מהנה בלי קשר לאיך ולאיפה אתה נוהג, ערד־סדום או הנמל־רמת החי"ל. כן, על הלוקסוס הזה משלמים והרבה - הקופה הזאת היא מכונית יוקרה בתקופה שבה מכוניות היוקרה נמצאות בסכנת הכחדה - אבל יחסית לסטנדרטים של אודי זאת דווקא לא מכונית פאר. בטח לא בהשוואה ל־A8 או ל־Q7. גם האבזור נעשה במידה: אודי דחפה ל־A5 לא מעט גאדג'טים, אבל עצרה לפני שהגיעה לאלה שמיותרים כמו סולו תופים. אתם יודעים, את דלת הבגאז' תצטרכו לסגור ידנית.

שכחנו משהו? כן, את עיצוב הפנים. ובכן, אודי קלאסי: כהה אך לא קודר, אלומיניום גרמני במקום עץ אנגלי, ומערכת שליטה שאמנם אינה אינטואיטיבית במיוחד, אבל קלה ללמידה וממוקמת היטב. בסך הכל, מקום נעים לשבת בו כמה שעות בלי להתעצבן מהמזיע שחתך אותך ביד שלישית שלו. מה שכן, יש נקודה רעה אחת ודי בולטת: המסך המרכזי מואר בכתום דהוי דיכאוני. אבל אולי עדיף שתסתכלו על הכביש.

את מכוניות הקופה שאין לי כסף לרכוש אני אוהב עצבניות כמו זהבי. לא אכפת לי אם הן לא מייצגות אופציה ריאלית כלשהי לחיי היום יום שלי, העיקר שהן יודעות איך לשלוח אותי בסוף יום של נסיעה טלטלנית אל המסאז'יסטית. קל לאהוב מכוניות שאתה לא באמת צריך לחיות איתן. ובכל זאת, גם בעולמנו הממותן נשארו לא מעט אנשים עם המון כסף, והם יהיו אלה שיצטרכו להחליט אם הם רוצים מכונית ספורטיבית אמיתית קיצונית, או אחת שנראית ככה אבל מרגישה כמו הידרותרפיה. הפיתרון המתבקש הוא מרצדס S קלאס לימי החול וב.מ.וו M3 לחג וליום טוב, אבל בימים קשי נזילות אלה, אודי A5 היא פיתרון ביניים מעולה. אז תשאלו את עצמכם, עשירי הארץ: האם היא שווה לכם 450 אלף שקל, פלוס־מינוס רמת אבזור אחת או שתיים? אולי תתעניינו בסיבוב. אולי תשתכנעו במבט.

A4 קוואטרו / איציק שאשו

תגידו, מה אתם רוצים מהחיים שלי? מה אתם כבר מצפים שאני אספר לכם על ה־A4 שאתם עדיין לא יודעים? מה, נגמרו כל המכוניות המגניבות והמיוחדות שאתם כל כך כמהים לדעת מה שלומה של המכונית החשובה ביותר של אודי? אין יותר למבורגיני? מזראטי הודיעו שהם סוגרים? בעצם, עזבו אתכם ממכוניות־על איטלקיות: על ה־Q5 או על מנוע ה־W12 של אודי עצמה אתם כבר יודעים הכל? קיבינימט, הרי מדובר בדור הרביעי של משפחתית שמיוצרת כבר משהו כמו 15 שנה, עוד מהתקופה שבעיתוני הרכב קראו לה אאודי. אז נכון, האינג'ינרים מאינגולשטאד מקפידים להשתפצר ולהתעדכן כדי שה־A4 לא תעשה בושות מול המקבילות שמנפקות ב.מ.וו ומרצדס, אבל הם אף פעם לא באמת משחררים את החגורה. את זה הם משאירים למופרעים בקצה המפעל, אלה שיושבים מאחורי הדלת שכתוב עליה R8.

דחילק, אל תבואו לי עם סיפורים על זה שהפלטפורמה שונתה, שבסיס הגלגלים הוארך בכמה אינצ'ים, ושעכשיו הנוסעים מאחורה יוכלו לשבת בנוחות גם עם מגלשי סקי על הרגליים. ואל תצביעו לי על הפנסים הקדמיים שמגיעים עם שורת נוריות לד מתעקלת מלמטה, ועל קווי המותניים המודגשים: יופי, דחפתם כמה משקולות בחדר כושר ועכשיו אתם קצת יותר נפוחים. בינינו, אפילו הגריל הקדמי המרשים שתמיד איים לגרד את הכביש כבר לא נראה מפחיד כמו בהתחלה.

רוצים לדעת איך היא מבפנים? תיכנסו לכל תא נוסעים של אודי מהעשור האחרון, הם תמיד נראים אותו דבר: מסודר ויעיל כמו קבוצה של אלי גוטמן, בנוי מחומרים מספיק איכותיים ועמידים בשביל לשרוד נשורת רדיואקטיבית, ורציני כמו טלפון מהבנק. בלי כפתורים מוגדלים ומשוגעים, בלי טריקים מיוחדים ממחלקת "פונקציות שאף אחד לא צריך אבל כולם רוצים", בלי דאווינים. רק חיבור לטלפון blutooth, עשרה רמקולים, חיישנים לחניה ולאור ולגשם, בקרת אקלים מפוצלת, סאן־רוף, ריפודי עור, דיפוני עץ, ושלל בקרות ומערכות בטיחות. כרגיל, המושבים החשמליים יעשו הכול חוץ מלשלוף לכם הדום, ההגה עדיין משובץ בכמות לחצנים שפויה, ומסך ה־LCD במעלה הקונסולה ישמח לספק לכם קורות חיים לכל ונטיל ובורג במכונית. מה עוד אתם חשבתם שיהיה שם, מאוורר קטן כזה על הדשבורד?

ומה זאת אומרת איך היא נוסעת? אני אגיד לכם איך היא נוסעת, לא כמו דייהו נובירה 97'. מה נראה לכם? נוסעת כמו אודי A4 שתקעו לה את יחידת הכוח הכי חזקה שמציע הדגם. כמו שסדאן עם מנוע V6 שמוציא 265 כ"ס צריכה לנסוע. עם מספיק כוח מתפרץ כמעט בכל סל"ד, שינויי כיוון החלטיים ומדויקים, וגמישות מעט מפתיעה בהתחשב בכמעט טון וחצי שהיא שוקלת. חוץ מזה היא זקוקה רק ל־6.4 שניות כדי להגיע מאפס למאה, ומזיזה את עצמה בהרמוניה מושלמת עם התיבה האוטומטית בעלת ששת ההילוכים, שמצידה מרגישה חלקה ונמרצת כהרגלה.

לכל הרוחות, זאת אודי A4. זה אומר שיש לה הנעת קוואטרו לכל הגלגלים (רק בגירסה הזאת), ושהיא נדבקת לאספלט כמו ז'יטונים לדויל ברנסון. זה גם אומר שאפילו על 160 היא שקטה כמו אילם במוזיאון; למעשה, הרעש היחיד שאתה שומע בנסיעה זה את הבטן שלך שמקרקרת, כי פנגס אמנם הבטיח לך לפני 200 קילומטר שתכף עוצרים לאכול, אבל קשה לו לגרד את עצמו החוצה מהפנטהאוז שנקרא תא הנוסעים של ה־A8.

זאת אודי A4, והיא בבואה מדויקת של האנשים שבדרך כלל קונים אותה. מיושבים בדעתם, לא נובורישים שעשו כמה לירות ורוצים שתדע מזה, לא ילדים מתלהבים. זאת אותה A4 שאתם מכירים, רק שבדור הנוכחי היא קצת יותר צעירה ויפה, ובגירסה הזאת יש לה גם יחידת כוח בת זונה שיושבת עליה בול. זה מספיק וזה מצוין ולא צריך יותר מזה. טוב, אולי רק את ה־A5.