תורה של מצורעים

וכל איש אשר בו מום לא יקרב?

פרשת אמר פותחת בתיאור מאפייני הכהנים הרשאים לעבוד במקדש. התרבות הכהנית מחפשת עבודת אלהים מדוייקת ומושלמת. אין מקום ליצירתיות ולהתלהבות אישית (זוכרים מה קרה לשני בני אהרון שהקריבו 'אש זרה' שלא צוו...) אין מקום לטעויות, ובהמשך לאותה מדיניות – אין גם מקום לבני אדם שנולדו (או שטיפחו) במשך השנים 'טעויות' בגופם. כהן צריך להוולד למשפחה הנכונה והגוף הכהני צריך להיות מושלם. והנה רשימת 'פגמים' פיזיים הפוסלים כהן מלשרת בקודש (כא טז – כד):

גם ה'איכסה' של הגוף פסול

לא רק מומים פיזיים פוסלים את הכהן מלשרת בקודש, גם הפרשות הגוף פוסלות אותו מהתפקיד. הגוף הכהני צריך להיות 'נקי'. גוף חי ומתפקד מפריש חומרים שונים: מחלות עור, נוזלי גוף המופרשים (תודה לאל) מפתחי הגוף. החוקרים העוסקים במחקר ה'איכסה'מציעים הסברים שונים לשאלה מה מגעיל אותנו ומדוע. בני אדם רבים נרתעים מנוזלי גוף של הזולת ושני הסברים מעניינים לרתיעה זו הם כיוון שנוזלי הגוף גורמים לנו להתחבר עם הזולת (הם דביקים, הם מועברים מאדם לאדם ועל כן הם מאחדים אותנו זה עם זה) וההסבר השני הוא כיוון שההפרשות של הגוף מספרות לנו את סיפור המוות שלנו. היכולת של הגוף להפרד מחלקים של עצמו מספרת לנו על כך שיום אחד הגוף כולו יופרש, יהיה רימה ותולעה. בשני ההסברים ההפרשות מספרות את הסיפור על חוסר הנבדלות שלנו כבני אדם, על הקיום הארעי שלנו כאינדיווידואלים. הידיעה הזו עשויה להבהיל ולגרום לדחייה של ההפרשות ולהגדירן כטומאה וכמחלות. והנה ההפרשות שאינן מאפשרות לכהן לשרת בקודש עד עבור זעם ההפרשה (כב ד-ה):

אִישׁ אִישׁ מִזֶּרַע אַהֲרֹן וְהוּא צָרוּעַ אוֹ זָב בַּקֳּדָשִׁים לֹא יֹאכַל עַד אֲשֶׁר יִטְהָר וְהַנֹּגֵעַ בְּכָל-טְמֵא-נֶפֶשׁ אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר-תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת-זָרַע. אוֹ-אִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל-שֶׁרֶץ אֲשֶׁר יִטְמָא-לוֹ אוֹ בְאָדָם אֲשֶׁר יִטְמָא-לוֹ לְכֹל טֻמְאָתוֹ.

האם עבודת המקדש הנעשית על ידי הכהנים מבקשת להשכיח מאתנו את החיים האמיתיים? את ה'בגידות' של הגוף, את החיות וההישתנות שלו? האם המקדש מציע עבודת אלהים המבקשת לשכוח שמעפר באנו ואל עפר נשוב?

תורת המצורעים של חז"ל

בהרבה מובנים בית המדרש מבקש להפוך את סדר היום היהודי שהציע בית המקדש. לפנינו דוגמא קטנה למהפכה אדירת הממדים של המעבר מירושלים הגדולה והקדושה ל- יבנה ולשאר בתי המדרש הקטנים, נטולי הפאר והקדושה. בפרק השלישי של מסכת מועד קטן (שחלקים גדולים שלה עוסקים במצורעים, מנודים, מתים ואבלים) נשאלת השאלה הבאה (הגרסה מבוססת על כתב 5508 של הספריה הבריטית והמעוניינים ישימו לב לשינויים רבים וקריטיים בין הגרסאות השונות של פסקה זו):

"מצורע מהו בדברי תורה (האם מותר למצורע לעסוק בדברי תורה)? תא שמע (בוא ולמד):'יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב' (דברים ד') מה להלן (במעמד הר סיני) באימה, וביראה וברתת ובזיע אף כאן (בעניין לימוד תורה של מצורעים) באימה וביראה ביראה וברתת ובזיע . מכאן אמרו: 'הזבים, והמצורעים ובועלי הנידות מותרים לקרא בתורה ובנביאים ובכתובים ולשנות במדרש בהלכות ובאגדות. בעלי קרי אסורים".

שורות מעטות המציעות מסע מהפכני של התרבות היהודית. מה נאמר לנו בדרשה זו? השאלה הפותחת היא האם מצורע יכול לעסוק בדברי תורה. התשובה הניתנת לשאלה זו היא שמצורעים, זבים ובועלי נידות! הם האנשים המתאימים ביותר לעסוק בדברי תורה וכל כך למה? כיוון שהם היחידים העוסקים בה כפי שעסקו בה במעמד הר סיני.

המצורעים, הזבים ובועלי הנידות נמצאים המצב נפשי מודאג, מבוהל, אולי מצב של אנשים המופתעים משינוי שהתחולל בגופם, מחטא שעשו, מטומאה שבאה עליהם (או שהם הביאו על עצמם). האנשים המבוהלים והמנודים הללו, אומר לנו המדרש, הם האנשים הקרובים ביותר מבחינה נפשית, לאותם פליטים מבוהלים שחזו במעמד הר סיני. אדם המרגיש את עצמו כ'אדם מן השורה' כ'נורמאלי' ושלא לומר 'כהן מושלם בגופו' כל אלה אינם כשירים מבחינה נפשית ללמוד תורה. אל התורה, בניגוד למקדש, אדם מצווה להביא את ה'בזות' והכאב של החיים. החיים, על כל מה שהם מכילים, הם הכלי הפרשני הטוב ביותר שנתן לנו אלהים להבין בעזרתו את התורה הקדושה. הקדושה של חז"ל הפוכה מקדושת הנבדלות הכהנית. הקדושה של חז"ל היא האומץ לחיות את חיי החולין, היא האומץ להסתכל לכאב ולהתכלות של הגוף בעיניים ולדעת שזה כל האדם.

אז למה בעלי קרי אסורים ללמוד תורה?

המדרש, שהתיר את לימוד התורה לבועלי נידות, אסר אותה על בעלי הקרי (גברים שפלטו זרע) לרש"י יש הסבר משמח להבחנה: 'לפי שבא להם (הקרי) מחמת שמחה וקלות ראש ואין אימה'.

את התורה, אומר לנו רש"י, יכולים ללמוד בצורה הטובה ביותר רק אנשים הנושאים עמם אימה (גם אם זו האימה שלאחר בעילת נידה) האימה היא כלי פרשני לתורה. שמחת החיים? רש"י, בעקבות המדרש, קצת פחות מתלהב.

והמצורעת הזו היא אני

אני כותבת את הפרשה

הזו בדרכי לשדה התעופה. בשעה שהטור יעלה לאוויר כבר אהיה במדינות הים. אני נוסעת לכנס שנושאו 'רפואה ומדרש' והוא נערך במסגרת פעילות הולכת וגוברת של תחום ה'ליווי הרוחני' אנשי דת ומטפלים (בגוף ובנפש – רופאים, פסיכולוגים, עו"ס ועוד) המציעים, לצד שיטות טיפול אחרות, גם ליווי רוחני לאנשים במצבי חיים שונים. לשמחתי אני זוכה לנהל את תכנית 'מזורים' בהיברו יוניון קולג' בירושלים, העוסקת בהכשרת מלווים רוחניים. תכנית 'מזורים', כאחיותיה בארץ ובעולם, ממשיכה להבנתי את תרבות בית המדרש של יבנה. אנחנו מבקשים לעסוק בתורה, בטקסים ובמנהגים היהודיים, מתוך ואל תוך חוויות החיים של הלומדים. אנחנו המצורעים, אנחנו (כולנו) בעלי החריגויות והמומים והתורה תתפרש בצורה הטובה ביותר כשנבחר למזג את חיינו ואת חייה, את הרגע החולף של האדם עם חווית הנצח של התורה.

אלא שאני הייתי מבקשת להכליל גם את בעלי הקרי בקבוצת לומדי התורה כפי שאכן נפסק להלכה). אז מה אם זה בא מחמת השמחה? אני רוצה להאמין שרגעי השמחה, הכאב והיומיום מצטרפים כולם למסע הפרשני האדיר, למאמץ של המין האנושי לגעת בנשגב.

ובבית המדרש של הטוקבקים

תודה לפרופ' קנוהל על הזמן ואורך הרוח ועל הנכונות לקשור קשרים חדשים בין ספרו לבין סוגיית היום (שהייתה סוגיית השואה). איני יודעת מה לחשוב על הבחירה של חלק מהחברים לסור מבית המדרש לתקופת הזמן בה בחרנו לעסוק בספרו של קנוהל. אני עוד מהרהרת במשמעות הבחירה (של חלק מהחבורה) להעדר מהדיון. דבר אחד היה ברור – כשיוצאים קולות שקטים ומתונים (וחכמים) לא נוצר ריק. היו כמה רוחות לא נעימות וקולניות שנשבו בבית המדרש בשבועיים אלה (כמובן לצד הרבה רוחות חכמות ומלאות תורה). חשבתי שצלחנו את מחסום האלימות והתברר שלא בכל הנסיבות.... חברות וחברים יקרים, הנה עוד סיבה לשוב הביתה. היה קצת קשה ותוקפני כאן בימים שלא הייתם. התגעגעתי.