דואר זבל מחושק

זה גם מה שקרה לאזרח א', אלא שהוא מן המעטים אשר מבקשים להבין על מה באמת הם חותמים. לכן שלף מתוך הערימה את המסמך שכותרתו "אישור למסירת פרטים ל___", שבו מאשר הלווה כי הוא מסכים שיישלח אליו דואר פרסומי.

א' שאל את הפקידה מדוע עליו לחתום על חלק זה, אך לא היתה לה תשובה מה למסמך זה ולמשכנתא. א' ביקש איפוא לא לחתום על מסמך זה, או לפחות למחוק את הסעיף הבעייתי, אך הפקידה אמרה שאין כל אפשרות לעשות זאת, שכן אלו הטפסים הרשמיים של הבנק.

ואולם מתברר שהבנק לא היה היחיד שהחליט ש-א' הוא כתובת טובה לשלוח אליה דואר פרסומי. גם החברה שהתקינה אצלו בבית תשתית לאינטרנט לא החמיצה את ההזדמנות. אחרי שהזמין את השירות וההתקנה, ביקש א' שיישלחו אליו את פרטי העסקה.

כאשר הגיע המסמך המפרט את תנאי העסקה גילה א', להפתעתו, שכתוב שם כי הפרטים אשר מסר בעת ההצטרפות לעסקה ישמשו לצורך משלוח פרסומות מטעם אותה חברה. בניגוד לבנק, כאן אפילו לא ביקשו את הסכמתו, או הסכמתו הכפויה, מראש.

חוקי או לא חוקי? 

חוק התקשורת (בזק ושידורים) קובע, ככלל, שלגוף עסקי אסור לשלוח פרסומות לצרכן "בלא קבלת הסכמה מפורשת מראש של הנמען, בכתב, לרבות בהודעה אלקטרונית או בשיחה מוקלטת".

ואולם לכלל הזה יש חריג, שמחושק בשלושה חישוקים ברורים. לגורם עסקי מותר לשלוח פרסומת גם אם הצרכן לא נתן לכך את הסכמתו, אם התקיימו כל שלושת המרכיבים הבאים:

1. הצרכן מסר את פרטיו למפרסם במהלך רכישה של מוצר או שירות, או במהלך משא ומתן לפני רכישה כזו, והמפרסם הודיע לו כי הפרטים שמסר ישמשו לצורך משלוח פרסומות מטעמו.
2. המפרסם נתן לצרכן הזדמנות להודיע לו שהוא מסרב לקבל דברי פרסומת, והצרכן לא עשה זאת.
3. הפרסומת מתייחסת למוצר או לשירות מסוג דומה למוצר או לשירות שרכש הצרכן בעסקה שבה נמסרו פרטיו לגורם העסקי.
   

נחזור ונדגיש: אם לא התקיימו כל שלושת המרכיבים הללו, אסור לשלוח דואר פרסומי לצרכן, ולכך יש השלכות שאליהן נגיע בהמשך.

בינתיים חשוב להבין, כי גם אם עשה גורם מסחרי זה או אחר דין לעצמו, ושיגר לצרכן דואר פרסומי לא מוזמן, מה שמכונה "דואר זבל", רשאי הצרכן בכל רגע להודיע לו שהוא אינו מוכן לכך, ולדרוש כי יותר לא יציפו אותו בפרסומות, ועל המפרסם להימנע מכך מאותו רגע ואילך.

יכול לכאוב בכיס

התיקון הזה לחוק, שבימים אלו חוגג קרוב לשנה לקיומו, היה תולדה של מאבק ממושך בכנסת. כדי להעניק לו שיניים ובאמת להרתיע משגרי דואר זבל שעד אז פעלו בצורה לא מרוסנת, נקבעו בו שני מנגנונים שעלולים להכאיב בכיסו של מי שיפר את הוראות החוק.

ראשית, מי שישלח פרסומות בניגוד להוראות שציטטנו כאן ויורשע בכך, יהיה צפוי לקנס של עד 202 אלף שקל. קצת יקר בשביל מהלך שנועד לחסוך הוצאות פרסום על חשבון הצרכנים ובניגוד לחוק.

שנית, צרכן שקיבל דואר זבל לא מוזמן רשאי לתבוע בביתהמשפט פיצוי ללא הוכחת נזק, ובשל כל פרסומת רשאי בית-המשפט לפסוק לו עד 1,000 שקל.

הסעיף בחוק ממשיך וקובע: "בבואו לקבוע את גובה הפיצויים לדוגמה יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשיקולים המפורטים להלן, ולא יתחשב בגובה הנזק שנגרם לנמען כתוצאה מביצוע ההפרה: אכיפת החוק והרתעה מפני הפרתו; עידוד הנמען למימוש זכויותיו; היקף ההפרה".

וזה בדיוק מה שעשה השופט גדעון ברק מבית-המשפט לתביעות קטנות ברחובות. במקרה זה אמנם נדחה חלק מטענות התובע, ואולם בגין אלו שהשופט קיבל הוא פסק לו 2,000 שקל פיצוי.

בכך שוחררה למעופה אחת הסנוניות הראשונות בתחום זה. היות שהוראות החוק בעניין זה ברורות מאוד, והיות שכבר ברור כמעט לכל מי שחשוף לדואר זבל, בכל צורותיו, עד כמה התופעה הזאת מטרידה, נראה כי גם לתביעות עתידיות יש סיכוי להצליח.