מה קורה בעולם הגדול? קראנו בשבילך

נוסטלגיה מבטאת התרפקות על העבר תוך אידיאליזציה שלו, והשאלה שעולה ביחס לתופעה זו היא מדוע היא מתרחשת. האם הסיבה להתרפקות נמצאת בעבר, או שאולי דווקא בזמן הנוכחי, בהווה. כשד"ר יוהנס הופר טבע את המושג בסוף המאה ה-17, הוא השתמש בו ביחס לאנשים שלוקים במחלה, נוסטלגיה, ומעוניינים לחזור למולדתם. המושג, שעבר גלגולים רבים מאז, כבר איננו מתייחס למולדת, אך הוא מבטא תחושת שייכות עמוקה למשהו שכבר איננו. החודש, בעיקר בווג הבריטי והאמריקאי, הנוסטלגיה הונפה כדגל. אמנם יש לה אחיזה ברורה במציאות, והעיקרית שבה היא התערוכה הנוכחית במוזיאון המטרופוליטן, "הדוגמנית כמוזה", שבדומה לתערוכות אופנה רבות, אומרת משהו על ההווה דרך העבר.

סטיבן מייזל מוקף בדוגמניות על (מתוך מגזין ווג האמריקאי)

הווג האמריקאי נופל בשבי הדוגמניות

עורכת ווג, אנה ווינטור, התבוננה בתערוכה מנקודת מבטה של הדוגמנית. לצד צילום של צלם האופנה סטיבן מייזל עם דוגמניות על כמו נעמי קמפבל, קוקו רושה, ליה קבדה, אמבר ולטה ורבות נוספות (סך הכל 15 דוגמניות על שני עמודים), הווג הקדיש לשיחת דוגמניות כתבה ובעיקר הפקה בכיכובה של נטליה ודיאנובה בתפקיד כל הדוגמניות העבר האגדיות. הפקה שנייה מנסה לגעת בקשר שבין הדוגמנית למעצב עם דריה וורבוי. הפריסה של חיי הדוגמניות נמשכת לעייפה עם הפקה של הדוגמניות והחברים שלהם, והפקה נוספת המנסה "לחשוף" מה לובשות אותן אלילות מחוץ למסלולים.

הקונטרה היחידי, והניסיון להתחמק מהבעייתיות הנוכחית של הדוגמנית – בעייתיות שלא הייתה מנת חלקה בעבר – מגיעה בווג בצורת ראיון עם מייזל ובו הרהורים קלים על המשיכה שלנו לדוגמניות. בווג טוענים, וכנראה שהם חייבים לטעון, שדוגמניות נמדדות לא רק ביופיין. ייחודן והדרך שבה הן נושאות את הבגד הם, לפי הווג, שהופכים אותן לאלילות בעיני רובנו. אפשר להתווכח עם הטענה הזו. מעמדן של הדוגמניות איננו כבד משקל כמו בעבר. מאז עידן השלישייה של סינדי קרופורד, כריסטי טרלינגטון ולינדה אוונג'ליסטה עברו מים רבים בנהר האופנה. נכון להיום, הזרקור מופנה פחות אל הדוגמניות, ויותר אל עבר המעצבים, הבגדים והצלמים.

נטליה ודיאנובה נכנסת לנעלי הענק של דוגמניות העבר (מתוך מגזין ווג האמריקאי)

הווג הבריטי עושה נוסטלגיה חכמה

הבריטים הפנימו את העובדה הזו, ולמרות שגם הם נישאו על גבי רוחות הנוסטלגיה, הם התמקדו בצלע אחרת של האופנה: הצלמים והצילומים. במכתב העורכת חוזרת אלכסנדרה שולמן לימיה כנערה, ולפעם הראשונה שבה ראתה צילום אופנה ששבה את ליבה. בהמשך לכך בחרה שולמן לפרסם שתי הפקות של הצלם מריו טסטינו: הפקת אופנת עילית עם אותה ודיאנובה והפקה צבעונית שנשענת על הטרנד האפריקאי עם אנג'לה לינדוול. בשונה מאחיהם האמריקאי, לווג הבריטי חשוב היה להדגיש את היכולות של טסטינו (אם מישהו הצליח לפספס אותן בשלושים השנים האחרונות), ופחות את אלה של הדוגמניות. הקו ממשיך בכתבה רחבה ששמה דגש על הצילומים האלמותיים של עולם האופנה.

הבולט מבין הצילומים הללו הוא זה של פיטר לינדברג, שנבחר על ידי המעצב פיליפ לים: בצילום משנת 91' צילם לינדברג את הלנה כריסטיאנסן, סטפני סימור, קרן מולדר, קלאודיה שיפר, סינדי קרופורד ונעמי קמפבל בקולקלציה של שאנל, אך לא חשש לצוות אליה גם פרטי רחוב כמו כובעי קסקט וז'קטים מעור. הלוקיישן גם הוא משפיע: רחוב אפור שעוטר בחביות פח, ואופנועים שהצליחו להפוך את הנשיות של שאנל לקשוחה מתמיד. נכון להיום החיבור הזה בין גבוה לנמוך אינו מפתיע כל כך. בשנת 91', שנייה לפני שהגראנג' שם את רגלו על מפת האופנה, הצילום של לינדברג חזה את בואו.

הצילום של פיטר לינדברג משנת 1991. חזה את הגראנג' (מתוך מגזין ווג הבריטי)

מגזין W מצטיין כרגיל

הנוסטלגיה איננה מרפה גם במגזין W, שמקדיש את השער שלו לשחקנית איימי אדאמס, בהפקה שמכתירה אותה כנערה הוליוודית, וממקמת אותה, איפה אם לא, בדיינר אמריקאי. ההפקה של W מצליחה, כהרגלו של המגזין, להסתכל על המערב והעבר המפואר שלו בעיניים ביקורתיות. אי אפשר שלא להשוות זאת להפקה של ווג האמריקאי עם הדוגמנית לקשמי מנון בהודו, ולכתבה/הפקה של ווג הבריטי בדמשק. שתי ההפקות האלה, שגם הן מתרפקות על עולם הולך ונעלם, ממקמות את המערב, על בגדיו הנוצצים והמפוארים, מחוץ לפריים. מגוחכות במיוחד התמונות של מנון, בעצמה הודית, שמופיעה בהודו כתיירת שמגיבה במבוכה לכך שמקומית עונדת פרח על ראשה. מנון, אפשר להניח, אינה לוקה בנוסטלגיה.

איימי אדאמס מתרפקת על העבר האמריקאי בדיינר קלאסי (מתוך מגזין W)

המערב מחוץ לפריים. הפקת אופנה בדמשק (מתוך מגזין ווג הבריטי)

הדוגמנית ההודית לקשמי מנון הופכת לתיירת בארצה (מתוך מגזין ווג האמריקאי)