הורים, לא תמיד אתם אשמים
מרגישים שלפעמים ההורות פשוט מחרפנת אתכם? זה לא אתם, זו הסיטואציה. גיל ונטורה, עם טור מצוין לרגשות האשם ההוריים, על הקשר בין אמא, אבא וטעות הייחוס הבסיסית
בסרט "המקור" משחק ראסל קרואו (בשיער מחומצן ומשקפיים) כימאי בחברת סיגריות שמחליט לצאת כנגד הטייקון שמעסיק אותו, ולחשוף לתקשורת את סכנת ההתמכרות שבניקוטין. אל פאצ'ינו (סקסי כתמיד) הוא התחקירן חדור השליחות, שמשכנע אותו ללכת עם הסיפור הלאה. פאצ'ינו ידידנו יוזם מפגש הכנה בין הכימאי ומשפחתו לבין קברניטי רשת הטלוויזיה. המשפחה, שנמצאת כבר חודשים תחת מסע הפחדה מסיבי של תאגיד הניקוטין הענק, מתפרקת כערימת פודינג מול עיניהם של אנשי התקשורת.
"תראה אילו אנשים הבאת אלינו!" נוזף אחד מכוכבי המסך המפונדרקים בתחקירן המסור. פאצ'ינו מישיר אליו מבט ועונה בשלווה: "אילו אנשים נורמליים לגמרי, בסיטואציה שהיא בלתי נורמלית לחלוטין".
יפה דרשת, פצ'ינו אחי. בואו נחזור על המשפט, הורים יקרים של ארץ הקודש: אנשים נורמליים לגמרי בסיטואציה בלתי נורמלית בעליל. אתם.
כמעט כל הורה מתחרפן
עמיתיי לחיתולים ולמחברות, הקשיבו. אנחנו הולכים לצרוב לתוך העור שלנו את אחת התובנות הבסיסיות ביותר בפסיכולוגיה חברתית, אחד מאותם משפטים שנכנס אצלנו לקטגורית "יודעים, אבל לא ממש מפנימים". הנה התובנה: הגורמים המשפיעים על התנהגותו של אדם (והורה, רק לצורך הדיון, הוא סוג של בן אדם) מתחלקים לגורמים פנימיים – כישורינו, תכונות אישיותנו וההיסטוריה שלנו - וגורמי מצב - בעצם ביטוי כללי שמשמעותו כל מה שנובע איכשהו מהסביבה החיצונית.
ובאותה נשימה, בדילוג מהיר לעולם התוכן שלנו, כמעט כל הורה נורמלי מתחרפן פה ושם. מרים קול דציבל אחד מעבר למותר, מפגין היסטריה מודאגת לעיני עוברים ושבים, מדבר לא אחת בחוסר נימוס או חוסר סבלנות לדרדקיו הטהורים, מפגין יד קלה מדי על הדק העונשים, ומשגר לעיתים קרובות מדי איומים ריקים מתוכן לחלל האוויר ("אריאל, אם לא תגיע לכאן מיד, שנה שלמה לא תראה טלוויזיה!" נו, באמת).
זה לכשעצמו לא בעייתי בעיני. מה שבעייתי הוא אותה תחושה מרירה-חמוצה שנותרת בפיו של אותו הורה, רגע אחרי שתקרית של התחרפנות יומיום חלפה לה. הוא לא מגלה זאת לאף אחד, אבל עמוק בתוכו הוא חושב שהוא הורה דפוק.
והוא לא. זאת הסיטואציה.
אנשים תמיד נוטים לשכוח זאת. עד כדי כך שכבר לפני שנים ארוכות המציאו פסיכולוגים שם אקדמי יאה לתופעה זו. הם כינו אותה "טעות הייחוס הבסיסית", דהיינו הדגשת יתר של גורמים פנימיים בהסבר התנהגותו של אדם, והתעלמות מגורמי מצב. עמיתי להורות פגיעים במיוחד להטיה זו, שכן מרגע בקיעת העולל מקליפתו, הם נוטלים עליהם באחת שמיכת אחריות, במצוות חברה נוזפת, ונוטים לא להעניק לעצמם הנחה אנושית פשוטה – לא הכל בשליטתכם, גיבורים אפורים ויקרים שלי, לא הכל.
אני? חותך בפקקים?
אבל כל כמה שתופעה זו מציקה, קיימת תופעה אנושית חמורה ממנה, מכה שנוטה לפרק זוגות הורים בתחילת דרכם ולשלח אותם מוקדם מדי לריקוד היגון על מדרגות הרבנות. תתפלאו, גם לתופעה זו יש שם אקדמי קולח: הטיית הצופה-משתתף (actor-observer asymmetry).
מה פירוש המונח המסתורי הזה? למעשה, כולכם מכירים את התופעה הנ"ל: דמיינו לכם שאתם מחכים בסבלנות בעליה מנתיבי איילון הפקוקים, בואכה מחלף השלום, מקפידים להימצא בנתיב הנכון, כשאיזה בן-אלף מוכה שחין חותך מלמעלה, מהצד, וגונב את התור. האם ייתכן שתנהגו עימו במידת החסד ותייחסו את התנהגותו הקלוקלת לסיטואציה מלחיצה ותו לא, או שסביר יותר שתפליגו בחרפות וגידופים אודות אופיו הנלוז? האינטואיציה שלכם, בדיוק כמו ממצאי המחקרים, מצביעים חד משמעית לכיוון השני – אתם מייחסים את הסיבה להתנהגות לגורמים פנימיים של האיש, ועל כן תעטרו אותו בכינויים מעדות ה"מניאק", "חרא" ועוד מיני מתיקה.
אבל נניח, רק נניח, שפעם אחת אתם הם אלה שחותכים את הפקק ודוחפים פגוש גנוב אלי רמזור. כיצד תגיבו אז? מכיוון שיש לכם היכרות אינטימית ועמוקה עם עצמכם, ואתם זוכרים שבד"כ אינכם עוברים על החוק, סביר מאוד שתטילו את האשם באיזשהו גורם סיטואציוני חד פעמי – מיהרתם לפגישה, שיחת טלפון פתאומית הסיטה את תשומת לבכם ועוד מריחות תירוציות מזן זה.
הרי לכם הטיית הצופה-משתתף במלוא הדרה: אנו מסבירים את התנהגות האחר עפ"י תכונותיו הפנימיות, אבל את התנהגותנו שלנו, ביחוד זו הפגומה, אנו מייחסים לגורמים חיצוניים. איך אמר זאת ידידינו שלום חנוך? "אדם קרוב אצל עצמו".
פרצופו האמיתי של בעלי
עיוות המחשבה הכמעט משעשע הזה הופך קטלני כשמדובר בהורים צעירים. מזוג צעיר, נלהב, אוהב ונטול ילדים, הם מתגלים, מרגע כניסתם לשלב החיתולים בחייהם, זה לעיניו של זה, בשיא קלקלתם. האם מביטה בחלחלה כיצד אהוב ליבה הסבלני הופך לערימת ג'לי עצבנית בכל יום, ובעלה רואה בעיניים כלות כיצד אשתו המכילה והסקסית הופכת קרה, פזורת דעת ואדישה. כעת שניהם סבורים שגילו את צידה האפל של אמריקה – "הנה כעת נחשף פרצופו האמיתי של האדם שהתחתנתי איתו", הם מהרהרים, ואחוז ניכר מהם מממשים זאת לדרגות של גט.
וייתכן מאוד שההיפך הוא הנכון. לא רק שפרצופם האמיתי של בני הזוג לא נחשף בעת גידולם הראשוני של הזאטוטים, סביר מאוד שהסיטואציה הכל כך פתאומית ומלחיצה הזו מסמאת ומערפלת את אותו אני אמיתי קסום שהתאהבנו בו.
תנו אחד לשני את מידת החסד והחמלה בשנים הראשונות. תנו לעצמכם זמן סביר לפענח מי נגד מי במצב החדש שנוצר. אל תמהרו לשפוט, ובעיקר - רוצו להחליף לקטן חיתול – אתם לא שומעים שהוא בוכה?
גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג, מעביר קורסים והרצאות בנושאי הורות ובנושא החשיבה היצירתית, יועץ קריירה ומאמן חשיבה, מרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואחראי ארצי על קורס אינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.
