יותר עובדים זרים, יותר השפלות וניצול

לואי, תושב כפר קטן בהודו, קיווה להוציא את עצמו מחיי העוני. מתווך שבא לכפר הבטיח לו מה שנראה כמו שכר חלומי - 1,000 דולר בחודש בעבודה סיעודית, ואולי אף יותר עם עבודות נוספות. לואי נדרש לשלם 4,000 דולר במוזמן - ויצא לישראל. מאז, כבר שנה וחצי, הוא נמצא בארץ - מסתובב ברחובות, בלי שום יכולת חוקית לעבוד, בעוד במולדתו חובותיו תופחים ומשפחתו בסכנה.

לואי הוא דוגמה אחת למצבם הקשה של רבים מהמהגרים הזרים השוהים בישראל, שהונו על-ידי חברות כוח אדם. לפי נתוני משרד התמ"ת שפורסמו היום (א'), בסוף שנת 2008 שהו בישראל כ-285 אלף עובדים זרים - עלייה משמעותית של יותר מ-16 אחוזים לעומת השנה הקודמת.

בעמותת "קו לעובד" מציירים תמונה עגומה בנוגע ליחס החברה הישראלית לאותם עובדים - גם אלו שזוכים לרישיון - מספרים על עלייה דרמטית הרבה יותר במספר התלונות על הלנת שכר ועבירות פליליות נוספות.

למרות שאינו דובר אנגלית וחסר הכשרה בסיסית בסיעוד, התהליך הביורוקרטי להסדרת בואו של לואי לישראל התברר כפשוט. פקידי השגרירות בהודו לא ערכו עמו כל בירור במעמד הראיון. בסוף ינואר 2008 הוא טס לארץ, ובהגיעו שילם עוד 5,000 דולר למתווך. בשלב זה ננטש בשדה התעופה, ולא נלקח למעסיק סיעודי כמובטח. רשיון עבודה ודאי שלא סודר עבורו - והוא הפך למעשה מיד עם בואו ל"שוהה שלא כדין".

בהיעדר קורת גג לואי מצא מסתור בדירת חברים שהכיר בארץ, מהגרי עבודה הודים. ההלוואות שלקח בכפרו וממלווים בשוק האפור בשביל דמי התיווך, נושאות ריבית של חמישה אחוזים בחודש. המלווים כבר איימו על משפחתו, שיהרגו אותו אם ישוב להודו בלי להחזיר את הכסף. הם כבר מטרידים את בני המשפחה, ומאיימים לסלקם מהבית.

עד היום לואי מסתתר באותה דירה - לא עובד, ואוכל פעם ביום על חשבון חבר. עובדים אחרים במצבו דיווחו כי הם אוכלים באופן "סביר", אולם חלקם נאלצים להחסיר ארוחות, ומיעוטם אף מחטטים בפחי זבל.

"סוחטים את העובדים"

"תופעת ניצול העובדים הזרים רחבה מאוד בישראל", אומרת ל-ynet חנה זהר, מנהלת עמותת "קו לעובד". "לא כל המעסיקים מנצלים את עובדיהם ולא כל העובדים הם מלאכים.

 עם זאת, ראוי לזכור שמרגע שהעובדים הובאו לישראל, יש להעניק להם את מלוא הזכויות הסוציאליות הניתנות לעובדים ישראלים. הם אינם משרתים אלא עובדים חלשים המנסים לפרנס את משפחתם בכבוד".

מעבר לנושאי השכר, ב"קו לעובד" מטפלים גם במאות תלונות בשנה של מהגרים (רובם מהודו וסרי-לנקה) שנפלו בפח, שילמו 7,500 דולר בממוצע תמורת ההבטחה לעבודה בסיעוד - ומצאו עצמם נטושים בישראל. לפי החוק, מהגר עבודה כבול למעסיק ולסוג העבודה עבורה קיבל את הרישיון, ואינו רשאי כלל לעבוד בעבודות נוספות.

אבל הרישיון אינו מבטיח יחס ראוי. בשל הביקוש הרב לאישורים, נאלצים עובדים זרים רבים לשלם מכיסם - מדי חודש או באופן חד-פעמי - עבור הזכות להיות מועסקים. לחילופין, הם נאלצים לעבוד במשרה חלקית במשק בית. רבים מתלוננים שאותם מעסיקים באופן שיטתי מחליפים עובדי סיעוד אחת לחודש- חודשיים, מבלי לשלם שכר.

בעיה קשה אחרת קשורה לביקורי מולדת. לפי "נוהל אשרת כניסה חוזרת", רק עובד המועסק בפועל בעת הגשת הבקשה, ומעסיקו הסכים לנסיעתו, רשאי לצאת ולחזור בתוך חודשיים. כך, דווקא תקופות בהן העובדים אינם מועסקים - הזמן הנוח ביותר עבורם וגם עבור המעסיקים - אינן מנוצלות לביקור המשפחה. אז העובדים דווקא מחפשים מקום חדש, שם לרוב לא יסכימו לחופשה מיד עם תחילת העבודה.

ב"קו לעובד" אומרים כי "כבילה זו של המדינה מביאה עמה את כל הרעות החולות המוכרות: החלשת העובד וסחיטת 'הסכמתו' לתנאים בלתי סבירים ובלתי חוקיים, על מנת שיוכל לצאת לבקר את משפחתו בתקופת אבל או שמחה". בעמותה מספרים שנתקלו במספר עובדי בניין שהתלוננו כי בתמורה להסכמת המעסיק ליציאתם לחו"ל נדרשו להפקיד 'עירבון' לשובם, שנוּכה משכרם. "עובדים אחרים, בתחום הסיעוד, נדרשים למצוא לעצמם מחליף לתקופת החופשה, ואף לשלם את שכרו מכיסם", אומרים שם.

"הישראלים לא מתנתקים מהמשפחה"

מחברי הדו"ח האחרון של משרד התמ"ת טוענים כי הגידול במספר העובדים הזרים, הפלסטינים והפליטים בשנות הצמיחה האחרונות הקטין את היצע מקומות העבודה שיכול היה להיות זמין עבור עובדים ישראלים, בעיקר בעלי השכלה נמוכה. ואולם גורמים בשוק העבודה מדגישים שהזרים מבצעים עבודות שישראלים מעולם לא היו מוכנים לעסוק בהם.

הדוגמה הטובה ביותר היא הטיפול הסיעודי הצמוד. העובדת הסוציאלית רחל שמיר, מנהלת אזור דרום בעמותת מטב (המעניקה שירותי סיעוד ומעסיקה 16 אלף עובדים עבור כ-25 אלף מטופלים),

 הסבירה בשיחה עם ynet כי 70 אחוזים מהמטפלות ישראליות - אך במצבים שבהם נדרשת השגחה של 24 שעות, המספר צונח לאפס עגול.

"עשינו את כל המאמצים כדי לנסות ולהכניס ישראלים לתחום הזה, ולא הצלחנו", אומרת שמיר. "ניסינו את זה בפריפריות, בקרב אנשים מוכי אבטלה. הצענו שיהיו רק חמישה ימים בשבוע אצל המטופלים, אף אחד לא הסכים. עם ישראל זה עם משפחתי ואף אחד לא רוצה להיות מנותק ממשפחתו. למשפחה של הקשיש שתלוי בזולת במאה אחוז יש שתי ברירות - או להעבירו למוסד טיפולי יקר, או לשכור עובד זר", היא מסכמת. וכל עוד זה המצב, נותר רק לצפות שלפחות היחס לאותם עובדים מסורים ישתפר.