משבר כלכלי? פליטי אפריקה שורדים בכל מצב

ישראל מתמודדת בעשור האחרון עם תופעה חדשה ומסובכת: אלפי אנשים מפוחדים וחסרי כל מגיעים מרחבי אפריקה אל הגבול הפרוץ עם מצרים, מסתננים למדינה, ומבקשים מקלט מפני סכנות מוות שנמלטו מהם במולדתם. איש אינו יודע את מספרם המדוייק, אך ההערכות נעות בין 13 ל-17 אלף אנשים, חלקם הגדול מדרום סודן ומאריתריאה ומיעוטם מקונגו, סומליה, ניגריה, צ'אד, ליבריה וחוף השנהב.

רובם נמלטו ממלחמות ומרדיפות, חלקם נמלטו מעוני שהביאם לידי חרפת רעב. ממה הם מתקיימים, היכן הם גרים, היכן הם עובדים וכיצד הם מתפרנסים?

גרמאי ברנאג (26) ואפרים גבראיגזבהר (25), שהגיעו לפני כשנה מאריתריאה, מתגוררים יחד עם פליט צעיר נוסף בדירת חדר רטובה ומתפוררת בגודל 12 מטר מרובע, ליד התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב. שלושתם עובדים בשטיפת כלים במסעדה, משתכרים בין 20 ל-22 שקלים לשעה, משלמים 1,550 שקלים לחודש על שכירות ומצליחים לחסוך חלק נכבד משכרם.

"אני עובד כמעט כל יום, 30 יום בחודש, אז אני מצליח לחסוך כסף", מספר גבראיגזבהר. למזלם, יש להם אשרת עבודה, ולכן הם מועסקים במקום קבוע דרך חברת כוח אדם. אבל גם פליטים שאין להם אשרת עבודה יכולים למצוא עבודה: הם מגיעים מדי בוקר לאחד מ"שוקי העבדים" שבדרום תל-אביב, המעסיקים מגיעים לשם ולוקחים אותם לעבודה.

"מי שעובד מדי יום יכול לחסוך"

"הרבה מהחברים שלי עומדים שם כל בוקר בפינת הרחוב", מספר ברנגי,"וכמעט כולם מקבלים עבודה. מי שעובד כל יום, יכול לחסוך. יש כאלה שעובדים רק יום פה, יום שם, אבל זה מספיק להם כדי לחיות. אני עשיתי לאחרונה ניתוח, אז לא עבדתי חודש, אבל לפני כן עבדתי כל יום אז הספיק לי הכסף שחסכתי. בשבוע הבא אני חוזר לעבוד, אז אתחיל לחסוך מחדש".

לתאילנדים יותר קשה 

"מרבית הפליטים עובדים בבניין, ניקוי רחובות, ניקיון בתים ושטיפת כלים במסעדות", אומרת נריה מארק, המרכזת את תחום הפליטים בארגון קו לעובד, "אלפים מהם גרים בדרום תל-אביב, למרות שרשמית, הם לא אמורים לגור שם. לרובם הגדול יש עבודה, ומי שאין לו, חי מסיוע שהוא מקבל מחברים וקרובי משפחה. המצב הכלכלי שלהם הוא די סביר, יחסית למהגרי העבודה (העובדים הזרים שהגיעו לישראל באמצעות חברות קבלן, ת.ג.). רובם מרוויחים 20 שקלים לשעה ומעלה, לפעמים אפילו 24 שקלים לשעה, בניגוד לחלק מהסינים והתאילנדים, שעובדים לפעמים תמורת 13 שקלים לשעה".

"הבעיה של מהגרי העבודה היא שהם כבולים למעסיקים. הם משלמים אלפי שקלים מראש לקבלנים על הזכות להגיע ולעבוד, ואם הם מתלוננים, עושים בעיות או מנסים לעבור למעסיק אחר, יכולים לסלק אותם. הפליטים, לעומת זאת, חופשיים, אין לאן לגרש אותם, ולכן כוח המיקוח שלהם מול המעסיקים גדול יותר".

לטענת מארק, "אין פלא שארגוני הקבלנים והחקלאים כועסים: הם מעדיפים לקבל יותר אשרות של מהגרי עבודה מחו"ל, תאילנדים בד"כ, ולהעסיק אותם בתנאים עוד יותר גרועים. היה ניסיון לשלב את הפליטים בחקלאות, והוא נכשל. החקלאים אמרו שאין להם משמעת: הם לא רצו לגור בשדה, לעבוד 14 שעות ביום ולקבל 12 שקלים לשעה, אז הם ברחו לעיר".

הבעיה של הפליטים – ושל המדינה - היא אחרת: לרבים מהם אסור, באופן רשמי, לעבוד ואף לגור במקום שבו נמצאות העבודות - בתל-אביב. באופן רשמי, ניתן לומר שרובם פשוט אינם קיימים.

עבודה כן, היתר עבודה לא  

גל ההגירה האפריקני הוא חלק קטנטן מגל עולמי ענק של בריחה מאפריקה, שכולל 10 מיליון שהיגרו לאירופה וכ-3 מיליון שמסתתרים במצרים. כוחות הביטחון המצרים מחזירים את מי שהם מצליחים לתפוס למוות בטוח בארצותיהם. רובם מנסים להגיע לאירופה – באמצעות קבלת אשרות או באופן בלתי-לגאלי, באוניות. מקצתם בורחים ברגל לישראל. עקב הרגישות בציבור הישראלי לחיי אדם, משלימה המדינה, בפועל, עם נוכחותם כאן, ומאז יולי 2007 הם לא הוחזרו למצרים.

2,000 מהפליטים כלואים בבתי כלא, כמו קציעות. 600 מהגרים מחבל דארפור בסודאן קיבלו מעמד רשמי של פליטים, המאפשר להם לחיות ולעבוד בישראל עד להודעה חדשה. 2,000 פליטים נוספים קיבלו אשרת שהייה זמנית, שכוללת אישור לעבוד. אלפים נוספים הגישו בקשה למקלט מדיני, ועדיין לא קיבלו תשובה. באופן רשמי, אסור להם לעבוד. בפועל, הרשויות מודעות לכך שהם אינם מקבלים קצבה כלשהי ואינם יכולים לחיות בלי לעבוד.

"אני יודע שאומרים עלינו שאנחנו לוקחים מקומות עבודה", אומר גבראיגזבהר, "אבל אנחנו לא לוקחים את המקום של אף יהודי, אולי רק של ערבים. היהודים אנשים נורא נחמדים, אבל לא כל-כך אוהבים לעבוד בעבודות קשות ומשעממות. הם רוצים לעבוד בקופה, במלצרות, אולי בבישול. לשטוף כלים? איפה ראית יהודי שוטף כלים?"

ישראלית שפה קשה

בעיה אחרת שהפליטים מתמודדים איתה בבואם למצוא פרנסה היא המנטליות שלהם, והמנהגים השונים כל-כך הקיימים בשוק העבודה בארצות מוצאם. "לוקח להם זמן ללמוד איך הדברים מתנהלים כאן", מספרת מארק, "בהתחלה הם ציפו לקבל משכורת בכל יום, או כל שבוע, וכשגילו שהמשכורת מגיעה ב-9 לחודש, הם חשבו שרימו אותם והתחילו לריב עם המעסיק.

"חלק מהם לא מבינים שצריך להודיע אם לא מגיעים לעבודה. קורה, שמישהו מהם נעלם, והקבלן נכנס לאטרף, ואומר, אני לא עובד יותר עם האנשים האלה וגם כועס על חברת כוח האדם שסיפקה לו אותם. הם גם לא יודעים שצריך לרשום שעות, ויש מעסיקים שמנצלים את זה ומרמים אותם. אני מנהלת איתם שיחות ומנסה להסביר דברים, וזה לא תמיד קל. אבל עם הזמן, אני רואה שיפור".

גרמאי גדל בבירת אריתריאה, אסמרה. כמו רבים מהפליטים, גדל במשפחה מבוססת ולא העלה בדעתו שיהפוך למבקש מקלט. הוא למד הנדסה והתמנה לעוזרו של מהנדס בניין בחברה ממשלתית. לטענתו, ברח מהמדינה לאחר שסירב להוראות שקיבל מגורמי משטר לפנות אנשים חפים מפשע מביתם, לזרוק אותם לרחוב ולהחרים את רכושם.

"החיילים הצילו את חיי"

"חייתי שם בתנאים טובים בהרבה", הוא אומר, "אבל אם אני אחזור לשם, יהרגו אותי. אם אתה לא מציית להוראות, אתה בוגד, ובמקרה הטוב יזרקו אותך לכלא לכל החיים". מאריתראה ברח לסודאן, משם למצרים ומשם לישראל. אחותו נשארה בסודאן, הוריו – באריתראה. כשהגיע לגבול ישראל, ירה בו חייל מצרי ופגע ברגלו. "החיילים הישראלים הצילו את חיי", הוא מספר, "הם חבשו אותי והסיעו אותי לבית חולים, ושם הוציאו לי את הקליע. לעולם לא אשכח זאת. הישראלים הם אנשים טובים".

"אחרי כל מה שעברתי, אני מרגיש שאני יכול להתמודד עם כל מצב", הוא אומר, "מי שיש לו תוכניות, שיש לו ראייה של העתיד, יכול להתמודד עם כל בעיה, לשרוד בכל מצב". אני שואל אותו, מה התוכניות שלו? הוא היה רוצה להשיג ויזה לקנדה או לאחת ממדינות אירופה, כפי שעשו לא מעט מחבריו, בעזרת מכרים וארגוני סיוע. עם זאת, היה רוצה להישאר בישראל ולאחרונה החל ללמוד עברית.

"הייתי רוצה להישאר כאן, ללמוד באוניברסיטה, אולי להקים משפחה. אני אוהב את המדינה הזאת. כמובן שאין כמו הבית, והייתי מאוד רוצה לחזור הביתה למשפחה שלי, אבל כרגע אין לזה סיכוי", הוא אומר.