סופר או קלדן?

"הוא לא סופר, אלא אדם שחבר השאיל לו מכונת כתיבה", כך אמר פעם מישהו על ג'ק קרואק, מי שהוגדר כ"מלך הביטניקים" ואחד המשפיעים התרבותיים הגדולים של שנות ה-60. גם הסופר טרומן קפוטה סבר כך ואמר על כתיבתו: "זו אינה כתיבה אלא הקלדה".

קרואק התאפיין בסגנון מיוחד אותו הגדיר כ"פרוזה ספונטנית", מעין אפליקציה של "זרם התודעה" של ג'יימס ג'ויס, ויליאם פוקנר ווירג'יניה וולף. התימה המרכזית שלו גרסה כי המחשבה הראשונה היא הטובה ביותר, לכן צריך לכתוב אותה, להשאיר אותה כמות שהיא. הוא ביסס את תורת הכתיבה שלו על מוזיקת ג'אז וטכניקות של מדיטציה בודהיסטית. חברו ויליאם בורוז אף הגדיל ופיתח "טכניקת גזירה"; היה יושב עם מספריים, גוזר מילים מתוך כתבי עת, מסדר אותם מחדש. מה שיוצא יוצא.

קרואק. "אין כמו המחשבה הראשונה" (צילום: AP)

השאלה היא האם משהו שנחשב כפורץ דרך אי אז בסיקסטיז עדיין רלבנטי כיום? האם מדובר בטרנד שהוא חשוב מבחינת האבולוציה של הספרות אבל אין בו הרבה מעבר לטרנד? ככל הנראה שהתשובה היא כן, בטח כאשר קוראים את "מגי קסידי" של ג'ק קרואק, שיוצא עכשיו בעברית. 

תפור על האקדמיה

כשרונו של קרואק אינו מעורער, אך הוא בחר ללכת בדרך מסוימת, אמנם דרך אמיצה שהשאירה אותו בתודעה מבחינה תרבותית, אך מאוד בעייתית מבחינת דורות חדשים של קריאה. את קרואק ניתן בעיקר היום ללמוד באקדמיה, באיזה קורס על היסטוריה של דור הביט, על האבולוציה של הכתיבה, כסופר בפני עצמו - רוב הקהל יעדיף דברים אחרים, קוהרנטיים יותר.

ובכל זאת יש ב"מגי וקסידי" יהלומים של כישרון. קרואק מזכיר במיטבו את שירת דור הביט: "אותם כוכבים שבצפון, בלילות הצלולים, תלויים כולם כדמעות קפואות, ביליונים מהם, עם שבילי החלב של ינואר כסוכריות טופי כסופות, הינומות של כפור בדממה, מהבהבות עצומות פועמות בקצב האיטי של זמן ודם אוניברסלי" (עמ' 16).

אבל קודם כל יש מעט כאלה, הם פזורים, מסתתרים תחת שכבות של מלל וטרחנות ו"זרימה חופשית", שלאחר שהתרשמת מהטכניקה והתעוזה, אתה עדיין מגשש באפלה ומחפש עוגנים פואטיים להיאחז בהם. ברור לך שהיום אם מישהו היה מגיש כתב יד שכזה, הוא לא היה מתקבל בהוצאה. ויתרה מכך - אם בסוף היה מגיע מו"ל תמהוני, הוא קודם כל היה משיב את המגיהה כדי שתשים לו פסיקים ונקודות (מהם קרואק סלד כקטע עקרוני). אגב, גם בסיקסטיז הפרועים, חסרי הרסן, קרואק התקשה למצוא מו"ל.

אולי הבעיה של קרואק, בראי ההיסטוריה, שהוא היה כישרון נדיר ורב תעוזה, שלא מצא את הפלטפורמה האידיאלית עבורו. השירה שלו היתה פרוזאית מדי, הפרוזה שלו היתה שירית מדי. היו צריכים להמציא עבורו משהו מיוחד. אם רוצים, ומתעקשים, אפשר בזכוכית מגדלת ובכושר סבלנות נדיר להתעקש על אותם יהלומים פזורים בערימות הטרחנות, כמו למשל בעמוד 25:

"אלף דברים במעלה ובמורד הרחוב, מסתוריים, נהדרים, מסוכנים, מזהיבים, נושמים, פועמים כמו כוכבים; שריקה, צעקה רפה; הזרימה של לוואל מעל גגות בתים מרחוק, הנביחה בנהר, אווז הבר הלילי צווח, צולל בחול ובניצוצות". הכוח של קרואק הוא בתיאורים, בקצב שלהם, הוא הסביר את זה בצורך להעתיק תצורה של נשימה, הוא רצה שהמילים שלו יישמעו כמו מוזיקה. אולי בעצם הוא היה צריך לכתוב מוזיקה?

אין סיפור, אין אהבה

"מגי וקסידי" אמור להיות סיפור אהבה והתבגרות בלוואל, עיירה תעשייתית במסצ'וסטס, תוך כדי תיאור הווי של חבורת בנים של משפחות ממעמד הפועלים, מה שאומר מציאות של תחרויות אתלטיקה, פוטבול, בייסבול, נשפי ריקודים, כל החבילה המוכרת שאנו כה רווים ממנה בסדרות שמגיעות לכבלים. זה סיפור של אהבה ראשונה אבל זו בעצם הבעיה. אין פה כל כך סיפור (לפחות לא כזה שמחזיק ספר) ואין פה כל כך אהבה.

קברו של קרואק (צילום: AP)

יש כאן בעיקר את אותם משפטים פתלתלים, ארוכים, חולמניים, יפיפיים, סתומים, תמוהים, חסרי פיסוק, ספונטניים, שמכסים את הכל, שלא יכולים לתת לשום סיפור משמעותי, לשום רגשות חזקים, לשום דבר אחר בעצם להתרומם מבעדם. הם העיקר, הם חזות הכל. לטוב, במקרה הזה בעיקר לרע, כי אין מה לעשות, "בדרכים" עדיין יותר פרוע, יותר מדויק, יותר בעל תעוזה, הכי קרואקי שאפשר.

מי שבאמת חי ונושם היום את אותן ריחות סיקסטיזיים, שעדיין ממשיך לינוק מאותם מקורות, כמו למשל המתרגם עודד פלד, שממשיך במשך שנים לחזור לאמריקה ולשנים ההן, סביר להניח שיתבשם מהיהלומים הקרואקיים הפזורים לאורך "מגי וקסידי". מי שמחפש ספר טוב, ברוח הזמן, כזה שיש בו בעיקר סיפור, שהוא "גורף וסוחף וקולח" וכל מיני קלישאות, לא ימצא אותו כאן.

זו המציאות הספרותית בה אנו חיים. אין כמעט שוליים, זה רק זרם מיינסטרימי שוטף הכל. אנחנו מחפשים רק סיפורים טובים, לא כתיבות שוברות אקסיומות, לא דברים נסיוניים, כנראה קצת התעייפנו, וחבל. בכל אופן, בסופו של דבר קרואק היה כותב. הוא לא היה קלדן, אבל כנראה גם לא היה סופר.