למה אי אפשר להתיז על בחורה עם רובה מים?
מה קרה עם השנים, שהיכרות והתחברות הפכו כל כך קשים? יכול להיות ששכחנו איך משחקים? יותר מכך, איך הפך שלב המשחקים לשם נרדף לחוסר בשלות, שלא לומר זדוניות סטוציונרית? איך ילדותיות הפכה למילת גנאי?
באותו שירות מילואים קרה לי משהו מוזר. מאחת העמדות בהן הייתי מוצב יכולתי לראות בברור את מגדל האוניברסיטה העברית. חמוש ברובה סער, אני צופה באוניברסיטה ומדמיין את חברי ללימודים מנסים לפענח את הפערים, בין ההשקפה הדואלית לבין ההשקפה המוניסטית לגוף ונפש (אני אומר את זה כג'סטה לחבריי, שלמעשה ישבו באותה שעה ממש על הדשא ובהו בסטודנטיות דואליות מצודדות).
באותו רגע הרגשתי כמה אני קרוב אליהם גיאוגרפית וכמה אני רחוק מעשית. הניגודיות הזו, בין הקירבה הפיזית למעשית, הזכירה לי את חוסר הנגישות שאני חש כשאני רואה מישהי מאירה יושבת מספר כסאות ממני בבר השכונתי. היא כל כך קרובה, מבטינו מצטלבים, אנחנו מחליפים חיוכים, אבל המוח שלי לא מצליח לתת פקודה לרגליי לצעוד לעברה ולפתוח את הפה. אילו היה לי שקל על כל היכרות שפספסתי, הייתי עכשיו רוכש את הבר השכונתי ומכניס רק בחורות שחותמות על טופס התחייבות להתחיל עם כל בחור שנראה להן.
הרהרתי בשנת הצהריים העומדת בפתח ובנועה המלאכית, שאין לי את הכישורים המנטליים להתחיל לדבר איתה. באותו רגע נדמתה העמדה החולית לארגז החול של ילדותי. הדמיון העלה על פניי חיוך. הנה עומדים להם חיילים/ילדים ומשחקים בארגז חול חדש.
באותו רגע של חסד התחלתי לחשוב לעצמי כמה היה קל אז בארגז החול להכיר ולהתחבר. איך ילד מחייך לילדה, מראה לה את רובה המים החדש שלו, או כמה הוא מוכשר בטיפוס על העץ.
מה קרה עם השנים שהיכרות והתחברות הפכו כל כך קשים? יכול להיות ששכחנו איך משחקים? למה אני לא יכול לחייך לבחורה בבר ולהשפריץ עליה עם רובה המים החדש שקניתי לעצמי? יותר מזה, איך הפך שלב המשחקים לשם נרדף לחוסר בשלות, שלא לומר זדוניות סטוציונרית? איך ילדותיות הפכה למילת גנאי? אני מוחה!
ההתבגרות הברוטאלית בלבלה אותנו
אני מבין את הרגישות. אני אפילו יכול להבין את ההיגיון הלוגי הפנימי בחיפוש אחר מישהו בוגר שלא משחק. אני עצמי לא ארשה לאף שרלילה עם ערכים מוסריים רופפים לחלל את גופי, רק לשם סיפוק צרכיה הגופניים. טוב נו... מפעם לפעם אולי כן. אבל אין ספק שמדובר בכאב, כשכוונותיו של הפרטנר שניצב מולך אינן כמו שלך.
לדעתי, התבגרותנו הברוטאלית (ובהתבגרות אני מתכוון לטווח הגילים שבין 25 ל-40) בלבלה אותנו. זהו אותו בלבול שמחסל לנו את החופש לבדוק, ליצור ולחוות. משום מה, ככל שאנחנו מתבגרים קשה לנו להכיל את חוסר הוודאות שטומנת בחובה היכרות חדשה.
לא אחת יצא לי לפגוש עלמת חן, וברגע של היסח הדעת אני מוצא את עצמי בראיון עבודה נוקב. אז מה אתה מחפש? כמה קשרים היו לך? כמה ארוכים הם היו? אתה אוהב ילדים? כמה ילדים אתה רוצה? אתה מרוצה מהעבודה שלך? כמה זמן אתה עוסק בזה? אני מזיע, מבלבול ולחוץ, מייבב בליבי וכל נימי נפשי זועקים: פרנקו, פייטלסון, אין מילואים באופק?
עצרי רגע, אחותי. יש כמה שאלות יותר חשובות, את לא חושבת? איזה פרי את? מה הגובה שלך? מתי פעם אחרונה השתכרת? מה העמדה המוסרית שלך כלפי סקס בדייט ראשון? את מסוגלת לעשות שפגאט? וצוקהרה כפולה? ובואי נראה אם את מסוגלת לקלוט את השדר הטלפתי שאני מעביר לך עכשיו? כמה פעמים ראית את הסרט "חמש חמש"? הכי כדאי להיות קטנה או גדולה? ושמישהו, למען השם, יסביר לי כבר מה היה פה רגע לפני המפץ הגדול?!
מה שמאפיין את המשחק הוא החופש
כך, באופן פרדוקסלי, היכרות מלאת חדווה ומשחק, שלא מתעניינת באופן בלעדי בשאלה האם ייתכן קשר משמעותי, היא בעלת סיכוי רב להוליד קשר כזה. בעוד שהיכרות טכנית שחוקרת את כישורי כל אחד מהפרטנרים לקשר וכוונותיו עשויה להוליד, במקרה הטוב, סקס בינוני חסר רגש במקרה טוב.
מה שמאפיין את המשחק הוא החופש ואינסוף האפשרויות. במשחק הפחד והביטחון - השמחה והעצב אפשריים גם יחד. בארגז החול הכל אפשרי. שני הילדים שוקעים במהירות לתוך אוקיינוס מופלא של דמיונות ורעיונות. הוא מלך והיא מלכה, נסיך ונסיכה, אריה ולביאה, פיל ובננה. משרת, מכשפה, עוץ-לי-גוץ-לי ובת הטוחן.
אני רוצה את אותה חדוות משחק בהיכרות ובקשר. בואי נשחק. את תהיי מאהבת וזונה. נזירה ופייה. תרופה ומחלה. אני אהיה חתן ושרללן, מצחיקן ובכיין, ערפד וגואל. שובב עם לב זהב, אפל וטהור, אדיש ורגיש.
בואי נשחק. נבנה ארמונות בחול, נכאב ונצחק. יכול להיות שזה מסוכן, ייתכן שזה יכאב. אבל יש אפשרות שיצמח משהו מופלא. קשר שיש בו יותר.
קול קורא לכל חבריי וחברותיי הרווקים והרווקות. לכל אחיי ואחיותיי אהובי נפשי הגרושים והגרושות, עשו מצווה - אל תפסיקו לשחק.
לפנייה לכתב/ת 
