מהי המילה הכי חשובה בהורות?
לא "אהבה", לא "גבולות", לא "תקשורת" ואפילו לא "משמעת". לכל אחד יש את התיאוריה שלו לגבי מה הכי חשוב בהורות. הפסיכולוג גיל ונטורה מאוד רוצה לגלות לכם מהי לדעתו המילה שהכי כדאי לכם ללמוד להגיד. והרבה
טוב, תשמעו, אני יודע שיש משהו שמסריח מרייטינג בכותרת שמכריזה שאוטוטו היא עומדת לגלות לכם את מילת המפתח בהורות. האמת היא שעז חפצי לשווק לכם את המילה הזו, פשוט משום שלא נראה לי שאנחנו נותנים לה מספיק מקום וכבוד בשגרה ההורית האינסופית.
חלאס הקדמות. מהי המילה?
לא "אהבה", לא "גבולות", לא "תקשורת", אפילו לא "משמעת" (סליחה, רולידר). כל המילים הללו יפות וחשובות, כבודן במקומן מונח, אבל הן כבר זוכות לימבה התייחסות, ומדובר במלים מופשטות ועמומות, שכל אחד יכול לפרשן איך שבא לו. אנחנו מתכוונים למילה אחרת.
המילה היא "הלאה". אני אישית חובב את הגרסה הלועזית שלה ולכן נוקט במונח "נקסט".
הלאה, הלאה, לא להיתקע, לעבור הלאה, להמשיך, לחתל, להאכיל, לכעוס, לסלוח, לגדל, לפעמים אפילו להחליק אותה. ללא ספק - אחת ממיומנויות היסוד של ההורות, בעיני. לפני שאתם קופצים לשפוט ולהאשים אותי בהתקף שטחיות, הייתי רוצה להסביר משהו.
אחד המושגים הבסיסיים והקשים ביותר להבנה בתחום העוללים הוא המושג "התפתחות". הנה מילה שלוקח בדיוק שבריר שנייה לבטא אותה, וחיים שלמים לחוות אותה. התפתחות – תהליך ענק, איטי, הדרגתי, סמוי, שלא עוצר לרגע, מתפרש על אלפי תחומים ומשימות, לוקח מן העבר, מערבב עם הווה, מעצב את העתיד – וחוזר חלילה.
התפתחות של ילד מתרחשת בכל שנייה. 24 שעות. נטיית הלב שלנו לחלק את חייו של אהובנו הקטן לרגעים משמעותיים (היום הראשון בכיתה א') ולא משמעותיים (סתם יום שלישי אחרי הצהריים עם אמא), נובעת, בין השאר, מהיותנו נרקומנים של טלנובלות, גירויי מדיה מהירים, סדרות, פרסומות וסרטים מלאי תהפוכות עלילתיות מהירות ופואנטות מבדחות על כל צעד ושעל. אחרי שמיצינו את הסוף המותח או את התובנה של הגיבור הראשי או גמרנו להתגלגל מצחוק מהבדיחה, אנחנו פשוט לוחצים על השלט ומעבירים ערוץ.
אם נביט על יום בחייו של ילד, או על אינטראקציה אחת בינו לבין האחר, לא בטוח שנמצא בה פואנטה כלשהי. לא בטוח שנגיע לסיום הולם או לסיום כלשהו. החיים ימשיכו והעולל הקטן, שלא סיים לבנות כהלכה את המגדל, ששאל שאלה ולא חיכה לתשובה, שהוריד כפה מצלצלת לאחותו וחמק מעונש – אותו עולל קטן ימשיך במסלול אל הארוחה, המקלחת , השינה... והנה יום חדש זורח לו בחלון.
"מה לכל הרוחות רוצה מאיתנו ונטורה הפעם?" תמהים הורים טובים. אני רוצה שתעצרו את מסורת החפירה הטוחנת של העשורים האחרונים, את הנטייה לפתוח סימפוזיון משפחתי מודאג על כל אירוע לא ברור, את הנטייה העוד יותר ארורה לנזוף בעצמך כל אימת שלא עמדת בסטנדרט הפנימי הנוקשה של "הורה מושלם" שצרבו לך לתוך התודעה. אני רוצה שתתחילו לומר לעצמכם יותר ויותר – "יאללה, מה שהיה היה, זה מה יש. נקסט".
ובעיקר, אני רוצה שתאמינו לי שאתם עושים דבר נכון מבחינה פסיכולוגית, ולא לוקים בבריחה מהתמודדות שנגועה בהכחשה (כמו שעומדים לטעון חלק מעמיתי הטוקבקיסטים).
אבל אם נלבש ארשת של בית משפט, הייתי רוצה להעלות שני טיעונים חזקים בשם ההגנה, שמסבירים מדוע כדאי לו להורה הישראלי לסגל לעצמו את אינסטינקט "הלאה".
א. צריך לעבור הלאה כי אתה באמת לא יודע מה צופן העתיד
כשאנחנו מסתכלים על העתיד הצפוי לילד, שומה עלינו להפנים למי ניתן תיק הנבואה מאז חורבן בית המקדש. לכל היותר אנחנו יכולים לבצע הערכה סטטיסטית, להצביע על מגמות אפשריות, אבל עוד לא קם השרינק שיגיד בוודאות מלאה משפטים בנוסח: "אם תאחרי לקחת את הילד מהגן שלוש פעמים בגן חובה, הוא יפתח אימפוטנציה קשה בגיל 30".
זה לא עובד ככה. אישיות של ילד היא דבר כל כך מורכב, כל כך רגיש לשינויים, מושפע מכל כך הרבה גורמים, פגיע לתכתיבים גנטיים שחלקם סמוי מאיתנו – עד שהיתקעות מיותרת של הורה בסוגיות כמו "האם נכון שעומרי המתוק יקום מהשולחן לאחר הקינוח או לא?" לא תועיל. החלט על מדיניות מסוימת ורוץ איתה.
איך תדע שהחלטת נכון? לא תדע. פשוט תהיה עקבי. גם אם אתה מנסה לבדוק את עצמך, אל תהפוך זאת לסאגת הלקאה עצמית נוסח "סקס והעיר הגדולה". תחליט מה אתה רוצה לשנות, ותשנה את זה, ותבדוק אם זה עובד. אם לא, מקסימום תחזור לדרך הישנה. לשאלתך, גבירתי: לא, זה לא ישגע את הילד. דרושים דברים הרבה יותר קיצוניים כדי לערער את בריאות הנפש של הזאטוט.
ב. אתה עובר הלאה כי הילד שלך צריך שתעבור הלאה
גבירתי השופטת, מושבעים יקרים. הנאשמים הישובים כאן לפניכם (להלן "אבא ואמא") החליטו לנקוט, בעצתי הישירה, באסטרטגיית חיים של חוסר היתקעות ומעבר הלאה, פשוט משום שהפנימו שהאוצר היקר להם מכל (להלן, "גדי חמודי"), מעוניין לזכות בנוכחותם המתמדת של הורים בטוחים בעצמם, אקטיביים, כאלו שנותנים לו את המרחב האישי לפעול ולהתנסות בעולם, ולא תוקעים אותו בביצת הספק שלהם.
הנאשמים מאפירי השיער העומדים כאן לפניכם, העדיפו לוותר על הילת "תראו-איזה-הורה-מודרני-מודע-ומתלבט-אני" ותחת זאת, ללמד את ילדם להפנות את מבטו קדימה, מתוך ידיעה שגם משהו שנראה כקטסטרופת המאה מתאדה ונעלם לתוך אש של יום חדש.
אז זהו כתב ההגנה שלי, הורים יקרים של ארץ הקודש. ובשורה האחרונה אני מעלה נקודה מעניינת: מתי מגיע הרגע שבו באמת לא צריך לעבור הלאה?
שאלה טובה. על כך – באחד הטורים הקרובים. יאללה, נקסט.
גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג, מעביר קורסים והרצאות בנושאי הורות ובנושא החשיבה היצירתית, יועץ קריירה ומאמן חשיבה, מרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואחראי ארצי על קורס אינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.
