התחנה הבאה: הנגאובר

כמה ימים אחרי סגירת הגיליון הקודם יצאנו מהמערכת לצהריים של שתייה ושתייה ב"טמפל בר" החיפאי. היינו גידי השפרוט שפרוט, ערן הבקושי מרוויח דינר, שי מה־הולכים־לבר־יהודה, ליאור מתחרז עם כיור נעמן ותומר קמרלינג, שזה גומר מוקדם בגרמנית. שאשו לא הגיע בגלל שהיתה לו בדיקה רפואית, ושמע איציק, אני אומר שתסדר את העדיפויות שלך. אה, כן: גם אני הייתי, כי בסוף לא הצליחו להסתיר ממני מתי הולכים.

לטמפל החיפאי יש כמה יתרונות שטילטלו אותנו בשמחה כל הדרך מהמרכז:

1. הרכבת שיוצאת מתל אביב מגיעה לקניון סינמול, כלומר ממש עד לפתח הטמפל. 60 שקל וחסכנו לעצמנו טוטאל לוס ושיתוק בארבע גפיים, שלא לדבר על שלילה מינהלתית לחודש.

2. כל מי שמגיע למקום ומציג כרטיס רכבת מתל אביב ודרומה עם תאריך של היום (זאת אומרת, לא של ה־21 באפריל 2009. של היום שבו אתם מגיעים לטמפל) מקבל צ'ייסר וויסקי עם הבירה הראשונה שהוא מזמין.

3. את הסניף החיפאי מנהלים שלושה מאושיות האלכוהול המוצלחות שהאירו אי פעם את הלילה הישראלי: מנהל הברים עידו שוורץ, מומחה הבירה אלעד דור, וטל חוטינר - השליט העליון של הוויסקי, האיש שמסתובב בחצאיות סקוטיות וגורם לזה להיראות סקסי באורח מוזר ומבלבל.

מסיבת יום ההולדת של אושרת קוטלר

באופן עקרוני אנחנו נוטים לקבל החלטות מטומטמות, אבל ההחלטה להצפין עד חיפה בשביל דרינק השתלמה לגמרי. אנחנו יכולים להגיד בכנות שלא נהנינו כל כך מצהריים של שתייה מאז הפעם ההיא ששתינו קצת יותר מדי והלכנו להריץ קטעים

 על הומואים אקראיים - סליחה, התבלבלתי, על ערבים אקראיים. כפי שנהוג לומר במצבים מביכים כאלה, כמה מחברי הטובים ביותר הם הומואים. בייחוד איציק שאשו.

טוב, לעסקים: טמפל בר החיפאי הוא הבר האירי היפה ביותר שהיינו בו מחוץ לאירלנד. הוא מעוצב באיריות אסלית שנקנתה בכסף ובעמל רב בסיורים במחסנים דבלינאיים. חשוב יותר מכרזות וינטג' של גינס ומכמויות לא סבירות של עץ, המקום רווי בכל סוג אלכוהול שתצליחו לחשוב עליו - בעיקר וויסקי, ועוד יותר בעיקר וויסקי אירי. יש גם המון בירה (יותר מ־20 בירות בחביות, ועוד כמה עשרות טובות בבקבוקים). באותו עניין, הטמפל נמדד כמו כל בר אירי באיכות הסטאוטים שלו, והגינס שהוא מציע היא מהטובות שיצא לנו לשתות בישראל. זה לא רק החביות המטופלות היטב - בעיניים שלנו ראינו את החדר שבו הן מוחזקות לצד חביות של עשרות אלפי הבירות האחרות, ביניהן איריות ובלגיות ואנגליות - אלא גם המזיגה, שנעשית בדיוק לפי הוראות היצרן. אפילו קמרלינג, שבדיוק חזר מדבלין, עשה את סימן ה"וי" עם האצבעות האופייני כל כך לחנונים שגדלו בשנות ה־80. וחוץ מזה, יש שם אחלה אוכל.

בדרך חזרה, כשהתנודדנו ברכבת שעדיין עמדה ברציף, קמרלינג אמר שהמתחם באמת מזכיר לו את הברים באזור הטמפל בר בדבלין - מקומות שאמנם עושים

 מסחרה מכל הקטע האירי, אבל באופן שאיכשהו לא פוגם בחוויה. ככה זה: האותנטיות מתה בערך בשנות ה־80, אבל למודרניות יש יופי של שירות.

הנקודה הבעייתית היחידה בטמפל החיפאי היא זאת שמלווה את כל הטמפלים האחרים: המיקום. אני לא מדבר על חיפה באופן כללי, אלא על הקניון. זה אמנם נשכח ברגע שנכנסים פנימה, נעלם לחלוטין כששותים משהו שנמזג באהבה ורק חולף שוב בראש כשיוצאים החוצה בדרך לרחוב או לרכבת, אבל צריך לומר את זה. וגם שקמרלינג חנון.

• טמפל בר, קניון סינמול, שדרות ההסתדרות 55 חיפה (ביציאה מתחנת הרכבת לב המפרץ). טל': 9384429־057, 8404460־04. פתוח כל יום מ־17:00 ועד אחרון הלקוחות, בשישי ושבת פתוח מהצהריים