מה, בעצם, רוצים בבנק ישראל מדני דנקנר?

בימים הקרובים אמורה להסתיים פרשה שהסעירה את הצמרת הכלכלית של המדינה, כמעט כמו המאבקים על תקציב המדינה לשנת 2009: המאבקים בין נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, והמפקח על הבנקים, רוני חזקיהו, לבין בעלת השליטה בבנק הפועלים, שרי אריסון, על שאלת המשך העסקתו של יו"ר הבנק, דני דנקנר. בין אם דנקנר יודח ובין אם בסופו של דבר יפרוש מרצונו, במסגרת פשרה כזאת או אחרת עם בנק ישראל, הפרשה אמורה להסתיים אחרי חג השבועות. גורמים בכירים במשק טוענים שהיום כמעט נסגרה עסקה בין הצדדים על אופן פרישתו של דנקנר, אך שוב בוטלה ברגע האחרון.

הקרב על ראש הראש:

• בורסת השמות: מי יחליף את דנקנר
• אריסון הגישה תלונה נגד פישר וחזקיהו 
  

עם תום הפרשה, נזכה (יש לקוות) לשמוע סוף סוף, את התשובה לשאלה שלמרבה ההפתעה, העיתונות הכלכלית דשה בה פחות מאשר במאבקים האישיים: מה, בעצם, רוצים בבנק ישראל מהיו"ר ה"מסכן"? מה היא הסיבה העניינית שגורמת לפישר לעסוק באינטנסיביות כזאת, בעיצומם של משבר כלכלי חמור ודיוני תקציב, בשאלה פרסונלית? בנק ישראל מעולם לא פרסם את הסיבה, ואריסון ודנקנר טוענים כי מעולם לא הסבירו להם וכי "אין להם מושג" למה, כהגדרתם, "רודפים את דנקנר". האמנם?

אג"חים באמריקה, בנקים ברוסיה, ופרופסור שעשה את המוות

משיחות עם גורמים המעורים בנבכי הפרשה עולה תופעה מעניינת: נראה כי מרבית הסיבות ל"רדיפה" אינן קשורות להחלטות מוטעות או מסוכנות שדנקנר, או הנהלת בנק הפועלים, קיבלו בפועל, אלא דווקא ברעיונות מוטעים, או ברי-סיכון, לדעת בנק ישראל, שבנק הפועלים שקל להוציא לפועל - אך בסופו של דבר חזר בו, בשל התנגדות בנק ישראל.

הקש ששבר את גב הגמל, מבחינת המפקח על הבנקים, היה רצונם של דנקנר ואריסון למנות את ציון קינן למנכ"ל הבנק - מבלי למנות ועדת איתור שתבחן את המינוי. כמה שבועות אחר כך, לאחר הסערה שהתעוררה סביב מינויו של קינן, נענה דנקנר לדרישת בנק ישראל והחליט שדווקא ימנה ועדת איתור.

אבל השתלשלות העניינים הזאת - דנקנר, אריסון (והמנכ"ל הפורש, צבי זיו) מקבלים החלטה, בנק ישראל פוסל אותה, בנק הפועלים נסוג, אבל בנק ישראל מסמן לו את עצם הרעיון במארקר שחור - כבר אירעה קודם לכן וחזרה על עצמה כמה וכמה פעמים בשנה האחרונה, הרבה לפני פרשת קינן.

המקרה הראשון, שאירע כבר בתחילת שנת 2008, אירע על רקע דרישת בנק ישראל שבנק הפועלים ימכור אג"ח אמריקניים מגובי משכנתאות (CDS) בהיקף של 5.6 מיליארד דולר, שנמצאו תיק ההשקעות שלו. האג"חים הללו, כידוע, הם אלה שגרמו למשבר הכלכלי הגלובלי, ואם בנק הפועלים לא היה מוכר אותם, הוא היה עלול להיקלע לצרה צרורה. דנקנר הצהיר לאחרונה כי ההחלטה למכור את הנכסים הייתה שלו, בלא כל לחץ שהופעל עליו מבנק ישראל. בכירים בבנק ישראל טוענים בדיוק את ההיפך, וזוקפים לזכותם את הצלתו של בנק הפועלים מהנכסים הרעילים של עצמו.

פרשה אחרת, שאירעה כבר אחרי תחילת המשבר, הייתה הבקשה שהגיש בנק הפועלים לרכוש שני בנקים זרים ברוסיה ובאוקראינה. גם כאן, חזר בו בנק הפועלים מהחלטתו, לאחר שקיבל אור אדום מבנק ישראל. מדוע, אם כך, תמהים אריסון ודנקנר, באים אלינו בטענות? גם כאן, נראה כי עצם הגשת הבקשה כל-כך הרתיחה את המפקח על הבנקים, שגם העובדה שהבנק "היה בסדר" אחר כך לא הרגיע אותו. מי שמבקש, בעיצומו של משבר שממוטט את הכלכלה מזרח אירופה, לרכוש שם שני בנקים גדולים, חשב חזקיהו, אינו ראוי לנהל את הבנק השני בגודלו בישראל.

העילה השלישית ל"ציד המכשפה דנקנר" היא החלטה שכן יצאה לפועל: התפטרותו של הפרופסור אמיר ברנע מתפקיד דירקטור בבנק. ברנע סיים את תפקידו לאחר שמירר את חייו של דנקנר בשאלות קשות שהעלה בישיבות הדירקטוריון. ההנהלה רצתה למנות קווצ'ר ב-120 אלף שקל לכל מנהל בבנק? ברנע התנגד. אריסון מפטרת את נחמה? ברנע עושה פרצופים. גם הפסקת עבודתו של ברנע, טוענים כיום בבנק הפועלים, התקבלה באישור בנק ישראל. אלא שבבנק המרכזי טוענים בדיוק את ההיפך: פרישתו של ברנע אירעה בניגוד לדעת בנק ישראל, שפתח מיד בבדיקת הנושא.

ולמה לזיו לא נטפלים?

 ההחלטות הניהוליות בבנק הפועלים, שכל-כך הרגיזו את המפקח והנגיד עד שהביאו אותם לדרוש את הדחתו של דנקנר, לא התקבלו, כידוע, על ידי דנקנר ואריסון לבדם. לבנק הפועלים יש גם מנכ"ל, צבי זיו, שהיה אחראי לכל ההחלטות לפחות כמו בעלת השליטה והיו"ר. מדוע, אם כך, נטפל הרגולטור רק לדנקנק? גם כאן, השאלה היא את מי שואלים. בבנק ישראל טוענים שהיו מדיחים את זיו עוד לפני דנקנר, אלמלא הריח זיו את הסערה המתקרבת והתפטר בעצמו. בבנק הפועלים, לעומת זאת, טוענים שפישר "הריח דם" בבנק הפועלים והחל להיטפל לדנקנר רק אחרי התפטרותו של זיו.